יעל קדשאי משאירה אבק לכולם
יעל קדשאי משאירה אבק לכולם
בגיל 3 כבר רכבה יעל קדשאי על האופנוע הראשון שלה. עתה סיימה במקום ה־11 המכובד את מרוץ מרוקו דזרט צ'אלנג' בסהרה כשסכנות אורבות מכל כיוון. "אף פעם לא כיף להיות הנעקף, אלא תמיד להיות העוקף", היא מסבירה
"אין סוף דיונות עשויות חול רך שנמתחות עד קו האופק. חלקן מגיעות לגובה בלתי נתפס של בניין של 30 קומות". התיאור הסוריאליסטי הזה, שנדמה כאילו נלקח מהסרט "לורנס איש ערב" או "חולית”, הוא בדיוק המחזה שנגלה לעיניה המשתאות של יעל קדשאי במשך ימים.
בדומה למתרחש בסרטים, גם עבורה מדבר סהרה העצום שבו נתקלה לפני שבועות ספורים במרוקו, רחש סכנות מאיימות שאותן היה עליה לצלוח בלי לעשות טעויות שמחירן יקר. המשימה שלה הייתה לנסות להעביר לגמרי לבדה באמצע המדבר אופנוע שטח ייעודי ומשוכלל של חברת GASGAS — מפלצת ממונעת בנפח של 450 סמ"ק שמשקלה, כולל הציוד ומכלי הדלק המוגדלים, נושק ל־150 ק"ג. כל תכליתו של האופנוע הזה היא לחצות מדבריות. הרמה שלו כשהוא נופל לקרקע — דבר שקורה הרבה בחול טובעני — "דורשת מאמץ אדיר שמפעיל כל שריר בגוף ומצריך טכניקה מאוד מסוימת שעליה נדרשתי להתאמן כל הזמן", מספרת קדשאי.
אתגר הרכיבה והניווט המורכב הזה, על פני לא פחות מ־2,685 ק"מ של שטח תובעני וטובעני ובחום שנושק ל־60 מעלות צלזיוס ביום, היה חלק מתחרות הראלי היוקרתית מרוקו דזרט צ'אלנג' שנערכה בסוף אפריל. על קדשאי (30), כמו על מאות המתחרים האחרים שנרשמו למרוץ, היה לגמוא את המרחק בתוך שמונה ימים מבלי לטעות בדרך ובלי אפשרות להשתמש במכשיר ניווט לווייני GPS, אלא רק באמצעות מד דרך מיוחד המורכב על כידון האופנוע, מצפן ומד קילומטרים בסיסי למדי. המשימה המפרכת כללה רכיבה של עד 400 ק"מ ביום רובה על הדיונות המפלצתיות. הרכיבה בשטחים כאלו מתבצעת רובה בעמידה מעל האוכף, “כמו מצב סקוואט שלא נותן מנוח לשרירים", מתארת קדשאי. כיף זה לא, בטח כשאת נמצאת על האופנוע בין חמש לשבע שעות וניזונה רק מחטיפי אנרגיה נוזליים (ג'לים), משקאות איזוטוניים וכדורים מלוחים להחריד שמטרתם למנוע התכווצויות שרירים. שנייה אחת של חוסר ריכוז והמרוץ יכול להיגמר מנפילה או טעות פטאלית בניווט. "ואופנוע כזה זה חתיכת דבר להשתלט עליו", מסבירה קדשאי.
מי שחושבים שהתיאורים מוגזמים וחוטאים לאמת טועים. רק במהדורה במרוץ שבו קדשאי השתתפה — רוכב הולנדי בן 48 קיפח את חייו. גופתו נמצאה ליד האופנוע שלו באחת הדיונות לאחר שמת ממכת חום קשה בשלב החמישי. "חם פה מאוד, בין 55 ל־60 מעלות תחת השמש", סיפר לפני כן לעוקביו בפייסבוק. אדם נוסף, נווט צרפתי עטור תהילה וניסיון, נהרג בהתנגשות קטלנית בין שני כלי רכב ששעטו במהירות של 140 קמ"ש ולא יכלו להבחין זה בזה בתוך ענני האבק.
"נכון שזה תחום שיש בו סכנות", מודה קדשאי, "אבל לרוב זה לא ממש כך". מנקודת המבט שלה אפשר לסכם כי התחרות הסתיימה בהצלחה כבירה. את קו הסיום חצתה לאחר שמונה ימים אל מול נוף מהפנט של דיונת ענק כשהיא מדורגת במקום ה־11 הכללי, והראשונה מבין הנשים המשתתפות וגם מבין כל הנציגים הישראלים — גברים ונשים כאחד. "זה היה רגע מרגש ממש", משחזרת רוכבת האופנוע הישראלית המוכשרת, "ההישג היה מטורף ולא לגמרי צפוי מבחינתי". עבורה סיום המרוץ בפוזיציה מכובדת שכזו כנראה תפתח את הדלת גם אל מרוץ חלומותיה — הראלי דקאר הוותיק והמפורסם.
בכך תרכב בדרכי אביה אביב קדשאי, אגדה מוטורית והישראלי הראשון שסיים אי פעם את ראלי דקאר — והאיש שממנו שאבה את התשוקה לתחום: "את האופנוע הראשון שלי קיבלתי עוד לפני שמלאו לי 3", מגלה קדשאי, "אפשר לומר שממש נולדתי לזה. לאורך כל חיי נסעתי ורכבתי על כל כלי ממונע שהיה לי בהישג יד. מעולם לא היה עליי איזה לחץ לרכוב, וזו לגמרי הייתה בחירה שלי. אמא שלי בכלל באה מעולם רכיבת הסוסים וכל ילד אצלנו בבית בחר במה בא לו להתמקצע".
במרחביו של עמק יזרעאל שבו גדלה ועדיין גרה, כך מספרת קדשאי, מחזה של ילדה משתוללת על אופנוע אינו שומט לסת. "לא הייתי היחידה באזור שעושה את זה", היא אומרת, "מה גם שתמיד הרגשתי שווה בין שווים". אגדות האזור מספרות על רוכבת מסורה וסופר־מוכשרת שהשאירה אבק רב ללא מעט שבחנו את יכולותיה. "אף פעם לא כיף להיות הנעקף, אלא העוקף", היא מתייחסת לנושא בהומור.
בקלות ניתן להפליג בדמיון ולראות את קדשאי חורשת את שדות העמק והרי הגלבוע אך המציאות רחוקה מכך. את מרבית יומה הרוכבת המקצועית בכלל מבלה בעבודה במשרה מלאה בתעשייה הביטחונית. "במציאות של חיי אני כרגע רוכבת על האופנוע בעיקר בסופי שבוע", מתארת קדשאי, "במהלך השבוע אני מבצעת אימוני כוח ספציפיים בחדר הכושר ואימוני ריצה ורכיבה על אופניים כדי לפתח את הכושר האירובי".
האם לא חשבה על מעבר למקצוענות במשרה מלאה? נסו לשלוח את האופנוע שלכם במכולה מיוחדת לתחרות הדקאר הבאה ותבינו מיד את האתגר הכלכלי העצום העומד בפני אלו שרוצים לחיות ולנשום את הענף. "מדובר בעשרות אלפי שקלים לכל תחרות", מספרת קדשאי שנתמכת חלקית על ידי יבואנית האופנועים, עופר אבניר. "אני בהחלט חולמת יום אחד להגיע למצב שזה כל מה שאעשה, אבל אני לא מכירה ספורטאים בארץ שבלי עזרה מהמדינה יכולים להגיע למצב כזה".
