כנרת רוזנבלום: "לא יכולתי לדמיין את 7 באוקטובר, דמיינתי אסונות אחרים"
כנרת רוזנבלום: "לא יכולתי לדמיין את 7 באוקטובר, דמיינתי אסונות אחרים"
כשהסופרת והיועצת הארגונית כנרת רוזנבלום כתבה ברומן החדש שלה, "בני טובים", על שושלת הנדל"ן שבונה את קיר המכשול מול עזה, היא לא תיארה לעצמה עד כמה אקטואלי ומצמרר הוא יהיה. "היתה בי נהמה שרציתי להוציא החוצה על הכוח הסמוי שטמון בארגונים, ועד כמה הוא משפיע על חיינו, ואפילו על בריאתנו"
במהלך השיחה עם כנרת רוזנבלום עלתה המילה אנתרופיה. זה היה בהקשר של תהליכי התפוררות. בוויקיפדיה מוגדרת אנתרופיה כמונח פיזיקלי שמשמעותו אי־סדר, אבל אין סתירה בין הדברים: הרי הכאוס, כפי שרבים בחברה הישראלית חווים בשנה החולפת, מוביל להתפוררות.
רוזנבלום, יועצת ארגונית, עיתונאית וסופרת, מפרסמת רומן חדש, השני שלה, "בני טובים" (כתר). הרומן נכתב במשך שבע שנים, אבל הוא נוגע בדברים מהותיים לחיים בישראל — הסכסוך עם הפלסטינים, התשוקה לכוח ולכסף, אטימות, שבטיות, כאוס — אנתרופיה, ובאופן מוחשי ומצמרר במיוחד נוגע ישירות באסון 7 באוקטובר.
"בני טובים" שייך למסורת הסאגה המשפחתית. הוא מספר על משפחת בן טובים, משפחה שהיא מותג. יש להם חברת תשתיות גדולה, הם עשירים ומושלמים, והם רוצים לעשות רק טוב. אבל מה לעשות שבדרך יוצא גם רע. יהודה בן טובים הוא המנכ"ל הכריזמטי והדומיננטי של חברת התשתיות "אטלנטיס". הוא מוביל ביד רמה, יחד עם האח העומד בצלו, את העסק המשפחתי, נואם בכל ארוחה חגיגית, מציין לשבח, נוזף ומעודד מצליחנות. אבל אירוע מוחי מאלץ אותו למסור את ניהול החברה לבניו.
במקביל, אל חיי המשפחה נכנסת אליס, צעירה בריטית, המתגלה כבתו של האח השלישי, המנודה. יש לה בשורה טכנולוגית ושאיפות. כמו כל טרגדיה, הסיפור נפתח במצב מצוין. יש שפע, אלא שב"אטלנטיס" רוצים עוד קצת — והחברה חותמת חוזה עם פרויקט ממשלתי גדול, "קיר המכשול", שנועד לחצוץ עשרות מטרים מתחת לאדמה בין יישובי העוטף ובין עזה. הפרויקט שאפתני, החברה עומדת למבחן, והאסון לא מאחר להגיע.
"אנחנו נולדים ומתים לתוך ארגונים"
נראה שאת הידע שצברה רוזנבלום בשנותיה כיועצת ארגונית היא שילבה ברומן הזה, שכתוב בתנופה, בנוי היטב, מתאר בצלילות משפחה שהיא עסק ועסק שהוא משפחה. "ניגשתי לרומן כמעט בלי לדעת על מה אני רוצה לכתוב", אומרת רוזנבלום. "הרגשתי שיש בי נהמה שצריכה לצאת החוצה. הרגשתי שבארגונים יש סוג של כוח סמוי וחזק ורוב הזמן אנחנו לא מודעים לו. הוא נסתר מהעין אבל משפיע מאוד על החיים שלנו".
תני דוגמה.
"למשל חברות המזון, יש להן השפעה מטורפת על בריאותנו. הן מייצרות מוצרים מלאי סוכר, נתרן, שומן, מסיבות ברורות — זה יותר טעים ולכן יותר נמכר. אז תחשבי כמה החלטה של חברה להעלות סוכר בבמבה, לדוגמה, משפיעה על ילדי ישראל ובאיזה היקף. אנחנו נולדים ומתים לתוך ארגונים, ורציתי להראות איך הכוח הארגוני פועל גם על אנשים בתוכו וגם על הסביבה שלנו".
המשפחה בספר היא מיקרוקוסמוס של הכלכלה הישראלית: הם התחילו בפרדסים ונעשו מעצמת נדל"ן.
"אנחנו חיים היום על שתי פיקציות סותרות. האחת היא להיות בעל בית, כולל מערך כלכלי שתומך בזה ועזרה מההורים. השנייה היא לעשות את המכה, בסטארט־אפ, ב'כוכב נולד': התעשרות מהירה וקיצונית, הפוכה לגמרי מהכסף הבין־דורי. אימצנו את החלום האמריקאי אבל על סטרואידים. הגענו למצב שאין אפשרות להתקדמות הדרגתית, הוגנת, סבירה. אנשים מתקשים לחיות חיים שיש בהם התפתחות, בלי שהגיעו מכסף או בלי שעשו את המכה. וזה גרם להאצה גדולה גם בנדל"ן. לצד זה, יש בישראל גם המון פמיליות, במספרים משוגעים. אנחנו חושבים שאנחנו מכירים אותן אבל את רובן אנחנו לא".
תגדירי פמיליה.
"פמיליה היא משפחה שיש בה כסף, זה לא חייב להיות כסף ישן, לפעמים הן עושות את זה בעצמן, אבל זה לא אדם אחד שהולך בבוקר לעבודה. הם הולכים כמשפחה, כשבט. כי כשהעסק מצליח ומשגשג — מתבקש להכניס אליו את הילדים. כשעבדתי ב'מעריב', אני זוכרת שעופר נמרודי כינס את העובדים להרמת כוסית לפסח, והילד הקטן שלו, שהיה אז בערך בן 7, בא איתו. היה ברור שהעמדה שלהם היא שיום אחד כל זה יהיה שלו. זה אומנם לא הסתדר בעיתונות בסוף, אבל כמעצמת נדל"ן שושלת נמרודי ממשיכה".
אגב נדל"ן, פרויקט הדגל, היהלום שבכתר, של משפחת בן טובים הוא הקמת קיר המכשול בין יישובי העוטף לבין עזה. כשרוזנבלום כתבה את ספרה, היא לא שיערה עד כמה ייגע באקטואליה המדממת. הספר אמור היה לצאת רגע אחרי 7 באוקטובר. פרסומו התעכב, הושיב אותה להכניס בו תיקונים והביא אותה (ואותנו) לקרוא אותו באור חדש. "הספר מתאר את החד־גדיא שאנחנו חיים בו כבר 70 שנה, כך שהשינויים היו קטנים", היא מספרת. "יש משפט כמו 'ואיש לא ידע האם גדר משוכללת ככל שתהיה תעצור 2 מיליון איש שצמאים למים'. הוספתי את המילה 'אז', והוספתי שהם צמאים גם לעצמאות, ולנקמה. והוספתי אחרית דבר לספר. ברור שלא יכולתי לדמיין את מה שקרה, בספר דמיינתי אסונות קשים מספיק שהם לא האסון הזה. אנחנו על פי תהום כבר הרבה שנים — ואני לא יודעת מה לעשות עוד. לבחור בלעשות טוב, ליפול ואז לעשות רע? זו הטרגדיה אצל המשפחה בספר — אבל זו גם הטרגדיה שאנחנו חיים בה. ואנחנו כבר לא רואים אותו דבר, הוויכוח הוא כבר לא מוסרי או אינטלקטואלי, אין הסכמה על כלום, זה קוגניטיבי".
"השלטים החזיקו את ההפגנות"
כנרת רוזנבלום (49), נשואה ואם לשתיים, גדלה ברמת אפעל. היא שירתה בדובר צה"ל ואחרי השחרור החלה לעבוד ככתבת וכעורכתב"מעריב". היא בעלת תואר שני בסוציולוגיה מאוניברסיטת תל אביב והיא עובדת כיועצת ארגונית. ב־2002 התפרסם ספרה הראשון "בנות: המדריך השלם להתבגרות", וב־2012 הרומן הראשון שלה "סיפור אהבות". בין לבין פרסמה ב"עכבר העיר" מדור ביקורת בתי קפה, ואת הבלוג "פריזאית" שנכתב בשנים שבהן חיה עם משפחתה בעיר, ואת הבלוג "רווחים" העוסק בייעוץ ארגוני ומנהיגות. מאז תחילת המחאה נגד ההפיכה המשטרית היא מנהלת ביחד עם אייל דה ליאו את עמוד האינסטגרם הפופולרי "Creativity for democracy", ובו צילומים של שלטי הפגנה יצירתיים.
כבר הרבה שנים את פעילה בשני ערוצים מקבילים, הייעוץ הארגוני והכתיבה.
"עכשיו זה מתחיל להיפגש. פעם הייתי עושה הפרדה מוחלטת בין הייעוץ לארגונים ולהנהלות לבין כתיבה, לקח לי זמן להכיר בזה שאני יכולה להביא לשם ידע שצברתי בעיתונות".
אגב הנהלה ומנהיגות, ישראל חווה עכשיו משבר ערכי עמוק בתחום זה.
"יש למנהיגים פשוט ערכים אחרים. הערכים היום הם הקידום האישי, במקום קידום הכלל. זה סיפור עולמי. הפלטפורמה יכולה להיות דרך חברת נדל"ן או נפט, בכנסת או בבית הלבן, או דרך להיות אשתו של. אלה אנשים שרק האינטרס האישי מעניין אותם".
יש לזה תקנה?
"אני יכולה לדבר על המונהגות, כלומר על האזרחים: מצד ימין של המפה הפוליטית יש מונהגות שמקבלת את המנהיגים שלה כפי שהם, הכל כשר בעיניה. גם אם לא מסכימים איתם, בסך הכל סומכים ומעריצים את המנהיג. מצד המרכז־שמאל לא יודעים להיות מונהגים. כל מי שמנסה להנהיג את המרכז־שמאל אנחנו מחסלים אותו על הטעות הראשונה שלו. השמאל לא אוהב את מנהיגיו ומנהיגותיו. אנחנו טהרנים שלא מסוגלים לגדל שום מנהיג. אבל היריב כרגע משחק מול שער ריק. צריך להעמיד אנשים מול השער ולעמוד מאחוריהם.
"כשאת מדברת עם תומכי ההפיכה ומתנגדיה, כל אחד רואה צד אחד בלבד. זה אחד הדברים שהובילו ל־7 באוקטובר. זה אבי כל השיבושים וכל התעתועים. אין לנו שום נקודת אחיזה משותפת. אני מנסה ללמוד ולהבין את הדעות האחרות ולא מוצאת שום צומת של נקודת הבנה. זה קרע בלב".
אם כבר הפיכה משפטית, עמוד האינסטגרם שהקמתם במחאה צבר תאוצה, אבל מאז 7 באוקטובר הוא נעשה עצוב.
"מההפגנות הראשונות אנשים נשאו שלטים שכתבו בעצמם. התחלנו לתעד את זה מתוך תחושה שמשהו היסטורי קורה פה. אנשים המציאו סיסמאות והיצירתיות שלהם היתה מפעימה. נהיה טרנד חזק להביא את השלט שלך להפגנה ושיהיה בולט, מצחיק, חזק או באנגלית. ההפגנות הצליחו לשרוד את הנטייה של השמאל להתפצל, בין השאר גם בגלל השלטים האלה, שהציגו קולות שונים אבל בהרמוניה. העמוד נהפך לסנסציה בתוך פחות מחודש: מאלף עוקבים אנחנו היום עם 27 אלף עוקבים, עשו עליו כבר מחקרים ועבודות בחוג לתקשורת ובחוג למשפטים. מאז המלחמה לקח זמן להעלות את העמוד כי לקח זמן לחזור להפגנות. בערב שירו בשלושת החטופים החזרתי את העמוד לפעילות, וכעת יש בו שלושה זרמים: הקריאות נגד השלטון המושחת ולהקדמת הבחירות, הקריאות להשבת החטופים בהסכם, והקריאות נגד המלחמה באופן שבו היא מתנהלת כרגע. שלושת הזרמים לאו דווקא מסכימים זה עם זה אבל ההחלטה שלנו היא להעלות כל שלט שאינו מסית או שקרי במובהק".
