קולות המלחמה: אמני ישראל בוחרים את היצירות שהשפיעו עליהם השנה
קולות המלחמה: אמני ישראל בוחרים את היצירות שהשפיעו עליהם השנה
הקומיקס שנולד מהשכול, הסרט שלוחץ על כל הכפתורים והציור שתופס בדיוק מכאיב את המציאות שלנו. שחקנים, אמנים, מוזיקאים ואנשי תרבות, שחוו והגיבו ל־7 באוקטובר ולמלחמה, בוחרים את היצירה או היוצרים הישראליים שהכי השפיעו עליהם השנה. פרויקט מיוחד
"יד רכה על פצע שותת"
סופי ברזון מקאי, מנהלת גלריה בארי, אוצרת, אמנית, חברת קיבוץ בארי וגם שורדת, בחרה באיור של יוני גודמן בסדרת הדוקו של בן שני "שמעו סיפור" בכאן 11
"בפרק 2 של סדרת השיחות שלו שוחח בן שני עם הגיס שלי, יאיר אביטל, בן זוגה של אחותי. יאיר הוא הרבה דברים, אבל ב־7 באוקטובר הוא היה מפקד כיתת הכוננות של בארי. הפרק גולל סיפור שובר לב, שלווה באיורים של יוני גודמן, שאני לא יודעת איך הוא הצליח להחיות ככה רגעים שלא נכח בהם — אבל הוא הצליח.
"ברגע אחד שיאיר מספר איך הוא נאחז בחיים בזכות מחשבה על הבן שלו, נהר המתוק, ובאיור דמותו של נהר מושיטה כוס מים צלולים מתוך החושך, הרגשתי משהו שלא הרגשתי מעולם: איך ניגש לתוך אפלת נפשו של אחר ונדליק שם אור, נושיט לשם יד, ניגע באומץ, נניח יד רכה על פצע שותת, נבקש לחיות. ככה, באיור יפהפה ואמיתי, בתוך שיחה אנושית מוגנת וקשובה".
"להגיד את האמת שלך"
צביקה הדר, שחקן, מנחה וסטנדאפיסט. אחרי 7 באוקטובר חילק ציוד לתושבי העוטף בנהיגה על משאית ובחר בעידן עמדי
"כבר במפגש הראשון שלי עם עידן עמדי הוא הביא איתו ל'כוכב נולד' את המטען של חייל שסוחב פציעות שקופות ושריטות בנפש, והשיר 'כאב של לוחמים' הפך להמנון של המדינה. אבל מה שקרה עם עידן בשנה האחרונה כמעט בלתי נתפס, וזה הרבה מעבר להיותו אמן ואדם עם ערכים שלא פוחד להגיד את האמת שלו ומשלם על כך מחיר. עמדי הוא מודל והשראה. כולם צריכים ללמוד ממנו איך להתנהג ולדבר והחלום שלי הוא שמאנשים כאלה תצמח ההנהגה החדשה — אנשים שיוצאים מהאגו האישי שלהם לטובת כולם, זו היצירה האמיתית".
"מפיל מצחוק ומפלח לב"
האמן, המאייר והאקטיביסט זאב אנגלמאיר (שושקה) בוחר בפוסטים המצוירים של נוגה פרידמן. מאז תחילת המלחמה מאייר אנגלמאייר את "הגלויה היומית", סדרה שמגיבה באופן מיידי לאירועי המלחמה
"נוגה פרידמן מספרת במילים וציורים בפייסבוק את אהבתה לעידו רוזנטל, איש שלדג שנהרג ב־7 באוקטובר. פרידמן חושפת כאבים וגעגועים באופן חופשי, אמיץ, פורץ גבולות ומהמם בעוצמתו. הטקסטים הם הזמנה למסע מסחרר, איתה ועם עידו, בין תהומות והרי חושך, מה שהיא קוראת לו 'הסטלה של השכול'.
"הקומיקסים המשורבטים שבהם עידו חי־מת ומדבר איתה, מפילים מצחוק ומפלחי לב. מבחינתי נוגה היא גיבורת על, או אולי גיבורת אל, קיצור של אלמנה. ומדברת באומץ גם על הזוועה שבעזה, ועל חשיבות החמלה. אחד הפוסטים שלה שאני זוכר בעל פה, מתחיל ב'בכיתי את משקלי בדמעות'".
"לקום ולהמשיך הלאה"
עילי בוטנר, מלחין, מוזיקאי וזמר, בוחר בתערוכה "אני לא רוצה לשכוח" במוזיאון תל אביב. מתחילת המלחמה יצא בוטנר להופיע מול מפונים, חיילים ופצועים, וכתב את השיר "בית לחזור" עם נכי צה"ל
"במוזיאון תל אביב מוצגת תערוכה עם יצירות שרובן נוצרו בתגובה ל־7 באוקטובר. מה שמשך אותי זה שם התערוכה: 'אני לא רוצה לשכוח', שזה בעיניי משפט שמסמל את ההתמודדות עם האסון: להחזיק את הזיכרון נוכח. יש בתערוכה ציור שנקרא 'הביתה עכשיו' שבו רואים אבא מחזיק ילד וצועד איתו. ציירה אותו האמנית טגיסט יוסף רון שהבית של משפחתה בבארי נשרף. זה מחזיר אותי לצורך לקום ולהמשיך הלאה: יש מאות אנשים בקיבוצי העוטף — איך הם יקומו מהדבר הזה? האם הם יחזרו הביתה? אני לא יודע אבל לא רוצה לשכוח".
"חודר מתחת לעור"
גיא נתיב, במאי ישראלי זוכה אוסקר, בוחר בבמאית תום נשר. מאז 7 באוקטובר התגייס להסברה הישראלית בארה"ב
"לפני עשר שנים פגשתי את הבמאי אבי נשר, והוא סיפר לי על בתו תום שבדיוק סיימה את הסרט הקצר הראשון שלה, והוסיף שעוד אשמע עליה. כמה שהוא צדק. בגיל 27 תום מביאה לסרטה 'קרוב אלי', את הכאב והשכול הפרטי ומצליחה לתרגם אותו לקולנוע פיוטי, נשי, מקורי וכן, בתקופה שבה ישראל קרועה, מדממת ומאבדת את עצמה לדעת תחת ממשלה הרסנית. בשפה ייחודית, בינלאומית ובעבודת בימוי עדינה וחכמה, עושה נשר קולנוע ששואב פנימה, חודר מתחת לעור ולא מרפה. 'קרוב אלי' הוא אחד הסרטים הישראליים האנושיים והמרגשים של השנה החולפת. וזו רק ההתחלה של תום נשר".
"אומץ לנטוע תקווה"
ג'ימבו ג'יי (עומר הברון), זמר ושחקן שמתגורר עם משפחתו בקיבוץ אור הנר, בוחר באלבום "דג לייף" של הדג נחש. ב־7 באוקטובר הסתתר הברון בממ"ד ומאז הוא ומשפחתו מפונים. השנה גם יצא אלבומו "אה ואוו" שאותו הקדיש לטכנאי הקול גיא אילוז שנרצח בשבי חמאס
"'מי שהיה קרבי בניינטיז יכול בקלות לספר, כמה חרא הוא אכל בעזה, לי יש גם סיפור אחר, סיפור שעוד לא סיפרתי ושנים שהוא איתי חנוק אצלי בין אלף זיכרונות וסיוטים'. כך נפתח השיר 'ואלס עם שאנן' שסוגר את האלבום 'דג לייף' הסיפור הוא על היום שבו עזתים השליכו עליו ועל עוד חיילים מהנח"ל סוכריות וענפי זית, בגלל ועידת השלום שהחלה במדריד. זה היה נשמע לי כמו סיפור מופרך, עד שאימתתי אותו עם עוד חבר ששירת בעזה בשנות ה־90. לדג יש אומץ לנטוע תקווה בימים שבהם כמעט מגוחך לדבר על שלום, אבל אם כל התרבות שנצרוך בשנים הקרובות תהיה רק תרבות של שכול, הנצחה ומלחמה — לא בטוח שנצליח להחלים".
"להתגאות על מאיפה שבאת"
יגל אושרי, הזמר ששירו "לצאת מדיכאון" הפך להמנון המלחמה, בוחר בשיר "גיבורי על" של "התקווה 6"
"נחשפתי לראשונה ל'גיבורי על' כשביקשו ממני לשיר אותו בחידון התנ”ך ביום העצמאות. זה שיר מדהים שמדבר על הרוח ההתנדבותית של ישראל. יש שם משפטים שנכנסים ללב באופן שבא לבכות, כמו “המורה לתנ”ך מגבעתי”. הוא נותן פרספקטיבה, אתה מבין שיש אנשים שאתה פוגש ביומיום ואז מגלה שהם לוחמי על בשירות שלהם, וחלקם נפצעו או נפלו. ('היי, נכון כולם נראים רגילים אבל / אנחנו עם של גיבורי על / בכל אחד תמיד מסתתר חייל / מוכן להציל את העולם'). זו יצירה מרגשת ושמחה, שיר שמדבר לכולם, וגורם לך להתגאות במקום שממנו אתה בא”.
"להקרין את העדינות של יהב"
שי־לי עטרי, זמרת, שחקנית, במאית ועורכת קולנוע, בוחרת בסרט "הילד" של יהב וינר. עטרי היא תושבת כפר עזה שב־7 באוקטובר הסתגרה בממ"ד עם בעלה הקולונוען יהב וינר ובתם התינוקת שיה. היא ושיה ברחו וניצלו בזמן שיהב נלחם במחבלים ונרצח
"בשנה הזו שבה צריכת התרבות שלי מסתכמת בעיקר במוזיקה שהבת שלי שומעת, אני לא מסוגלת לחשוב על שום יצירה אחרת מלבד הסרט הקצר 'הילד' של בעלי יהב. כנראה זה הדבר היחיד שמעניין אותי חוץ ממנה, שיראו את הסרטים שלו. וכך, שלוש פעמים בשבוע אני מוצאת את עצמי יוצאת להקרנות בכל רחבי הארץ כמו בילי בדרכים, מקרינה את הסרט ומקיימת שיח עם הקהל לאחר מכן. ייתכן שבגלל שאני העורכת של הסרט ובנוסף אשתו של הבמאי אני לא הכי אובייקטיבית, ומצד שני אני באמת מאמינה שהיצירה הזו יכולה לפתוח לבבות שבורים.
"'הילד' הוא סרט על החיים שלפני 7 באוקטובר, כשזה עוד היה 95% גן עדן ו-5% גיהינום. היום אף אחד כבר לא מכיר את אותו הגן עדן. גן העדן אבוד. אבל אז, כשיהב כתב את הסרט, הגיהינום היה רק מתחת לפני השטח. יהב, שראה ב-2008 את השכן שלו ג'ימי קדושים נהרג אל מול עיניו מקסאם, סיפר לי שאותו גן העדן נראה שונה למי שפעם אחת ראה את הגיהינום. ומתוך המורכבות הזו נוצר סרט שמדבר על מערכת יחסים בין אבא לבן המתמודד עם פוסט טראומה, בעקבות המציאות הבלתי אפשרית של העוטף. בסרט מצולמים אנשים שכבר אינם, עבדו בו אנשי צוות שאיבדו את יקיריהם, ואנחנו עדיין מחכים שחמישה חברים שלנו יחזרו הביתה – זיו, גלי, דורון, קית' ואמילי.
"בהקרנות הראשונות השאלות היו בעיקר סביב 7 באוקטובר. אנשים רצו לדעת מה היה שם ומה קרה רגע אחרי רגע. אבל ככל שעובר הזמן אני שמה לב שהשאלות שינו צורה. היום רוב השאלות הן בכלל סביב טראומה. אני מגלה שהעם שלנו מלא באנשים שגם אם לא היו פיזית באירועי 7 באוקטובר, הם לעולם לא יהיו אותו הדבר. ואיכשהו, באופן מרגש מאוד, הסרט הזה מוציא מאנשים מילים. מילים לחוויות לא מדוברות. כנראה שייקח שנים להבין נפשית מה עברנו השנה ומה עוד נעבור.
"ועם כל התחושות המעורבות האלו, השבוע 'הילד' זכה בפרס אופיר. זה מרגש אותי לראות שמוקירים את היצירה של יהב, אבל אני עדיין מנסה לזכור את מה שהוא תמיד אמר - שפרסים זה נחמד וכיף אבל הם בונוס, כי הכי חשובה היא הדרך. ואם נייחס להם יותר מדי חשיבות, אנחנו נפחד להמשיך לסרט הבא. ולכן רגע לפני הכרזת הפרס אמרתי לאמא של יהב באוזן: 'אל תדאגי מיכלי, גם אם הוא לא יזכה אנחנו יודעות טוב מאוד איך להתאכזב ולהתמודד עם זה', אבל בתוך תוכי הרשיתי לעצמי לחלום, כי ידעתי שהסרט הזה פשוט ראוי לפרס".
"חסרונות מושלמים"
ידין גלמן, שחקן קולנוע, תיאטרון וטלוויזיה וקצין ביחידה מיוחדת שנפצע בקרב לחילוץ תושבי בארי, בוחר בגל ניסמן, סולן להקת פול טראנק
"מאחורי המילים יש אדם שיש לו סיפור, הסיפור הוא הישראליות במיטבה. לא זו שמתחבאת מאחורי סיסמאות, אלא זו שגאה בחסרונות המושלמים שלה. גל ניסמן, סולן להקת פול טראנק, מצליח בכל שיר מחדש להשחיל מילים ומסרים, כך שלרגע תשכח על מה השיר ואז תחטוף את האגרוף לבטן. השנה גל הכיר לנו את חברו הטוב, לוחם הימ"מ ארנון זמורה ז”ל שנהרג בעזה. דרך השיר 'אין לזה לאן' מתוך האלבום 'שובר במות' גל מאתגר שם את הקונספציות שלנו עם שאלות שלעד יעסיקו אותנו כמו 'מהי אמונה של אדם שואל'".
"רלבנטי עד כאב"
נטע רוט, שחקנית ויוצרת, בוחרת בהצגה "ריצ'רד השלישי" בתיאטרון גשר. אחרי 7 באוקטובר עברה רוט לגור עם מפוני קיבוץ בארי במלונות ים המלח, ועבדה שם בהתנדבות עם ילדים
"יש אולי אוקסימורון בבחירה בריצ'רד השלישי ליצירה הישראלית שלי. מדובר במחזה אנגלי, שביים יוצר שעובד בשנים האחרונות בעיקר בגרמניה והבימוי שלו בהתאם זורק גם לאוסטרמייר אבל גם לאסוציאציות אמריקאיות מענגות כמו דקסטר או סקסשן. כשנתבל את זה בצלבים שמקשטים את הבמה הנקייה כל-כך, וכמובן בכוכבת יבגניה דודינה (הגדולה מכולן) שעלתה מבלרוס, ושיחקה גם בגרמניה ובאנגליה, נקבל הצגה שהיא לגמרי אזרחית העולם הגדול. רחוקה מאיתנו מרחק אסתטי ואינטלקטואלי, ועצם היותה 'ישראלית' היא כמעט צירוף מקרים. זכות שנפלה בחלקנו במקרה לארח את יצירת המופת הזאת במדינתנו הקטנה. ובזכות תעתוע האורות הזה, התחפושת הנוצרית, ה'מרחק' הבטוח הזה, ההצגה מצליחה לבעוט עם הביקורת הנוקבת, הרלבנטית והכה ישראלית של 2024.
"ריצ'רד אמנם חי במונרכיה, אבל הוא פוליטיקאי משומן. לא רוצה לשלוט מתוך אידיאולוגיה, אלא מתוך תשוקה מגלומנית לכיסא. לא אכפת לו מהמשפחה שלו, מהשונאים שלו ובעיקר לא מהאוהבים שלו. הוא מתייחס לכולם כאל מטומטמים, לעצמו כקורבן, והוא יהרוג את כל מי שיעמוד בדרכו לשלטון. לצערי, המוות הזה הוא כבר לא רק דימוי. המשחק מושלם, הבימוי מרהיב, והתרגום של דורי פרנס טעים להשתגע. הפסקול מחבר את הרחוק והקרוב (והרלבנטי עד כאב) כבר בפתיחת ההצגה עם עיבוד כנסייתי גאוני ל"שיר לשלום". ראיתי את ההצגה שלוש פעמים, כנראה אחזור גם לפעם רביעית. מדובר באירוע שחבל לפספס מבחינה אומנותית וישראלית כאחד".