המנצח רתם ניר: "רציתי שההורים שלי יכריחו אותי להתאמן"
המנצח רתם ניר: "רציתי שההורים שלי יכריחו אותי להתאמן"
ניר הוזעק ברגע האחרון להחליף את המאסטרו כריסטוף אשנבאך שביטל במפתיע את הופעתו עם הפילהרמונית, ועשה זאת בהצלחה מרשימה. עכשיו ילד הפלא החדש של המוזיקה הקלאסית בישראל, רק בן 26, מסמן עוד וי ברשימת ההצלחות שלו, שמח שבמקום ללמוד בחו"ל בחר להישאר בבור התזמורת של האופרה, חושב שצריך לשנות את הקונספט של הופעות מול קהל בגילו, ומודה ש"עדיין, כשאמא שלי רואה אותי נכנס לבמה, היא רק רוצה לבוא ולקחת אותי משם"
לפני שבועיים קיבל המנצח רתם ניר טלפון מהנהלת התזמורת הפילהרמונית בבקשה להחליף מהיום למחר את המאסטרו הגרמני הוותיק והנודע כריסטוף אשנבאך, שנאלץ לבטל את השתתפותו בסדרת הקונצרטים מסיבות בריאותיות. כעבור כמה שעות כבר התייצב בחדר החזרות אחרי שבילה את הלילה בלימוד הפרטיטורה. נשמע מוכר? זה בדיוק מה שקרה לפני 11 שנים ללהב שני — כיום מנהלה המוזיקלי של הפילהרמונית. אז קרא לשני המאסטרו זובין מהטה שיחליף את המנצח קורט מאזור שחלה. "ניתקתי את השיחה, לקחתי נשימה עמוקה והתחלתי לעבוד", מספר ניר. "אין זמן לחשוב, צריך להתחיל לעבוד על הפרטיטורה. רק אחרי הקונצרט הראשון התחלתי להתרגש כי הייתי מאוד ממוקד במשימה".
ניר אומר שהמהירות שבה הדברים קורים "הופכת הכל למאוד פרקטי, והכי נכון זה לקחת את מה שלמדת עד היום מהאנשים המנוסים שעבדת איתם ולעשות הכי טוב שיש בזמן הקצר". ההתייחסות שלו לשינויים מהירים ולזמן קצר מקבלת משנה תוקף נוכח העובדה שהמנצח הזה הוא רק בן 26.
כשהוא עולה לפודיום ומתחיל בניצוח, ניר מתמסר כליל ליצירה וכמו מנגן אותה בגופו ובפניו. "הפידבק מהקהל הוא שאני מאוד אנרגטי ורוקד, זה לא משהו שהחלטתי עם עצמי, זה כנראה בא לי בטבעיות". הוא גם מגניב חיוך קטנטן לנגנים מדי פעם וזה מקסים. "הדבר הכי חשוב לי כמנצח הוא לתקשר עם המבצעים, זה הכרחי לעבודה משותפת. זו הסיבה שעל חלק מהיצירות אני מנצח בעל פה, זה מאפשר לי להיות פנוי ולתקשר עם המוזיקאים".
הקונצרטים עברו בהצלחה. ביציאה מאחד מהם שמעתי מנוי ותיק מסכם: "הוא נקרא לכבות שריפה והלהיט אש על הבמה".
גם להב שני מפרגן: "הכרתי את רתם כשהגיע בתור עוזר מנצח לפסטיבל ורבייה. הוא הספיק להופיע עם הפילהרמונית בכמה הזדמנויות בהצלחה רבה אבל עוד לא בקונצרטים למנויים. לכן, כשחשבנו על מחליף לאשנבאך שנאלץ לבטל ברגע האחרון, השם שלו עלה מיד. כמו שציפינו, ההצלחה שלו היתה אדירה ואני בטוח שעוד נשמע עליו הרבה".
ניר עוד זוכר את היום שבו להב ניצח בפעם הראשונה על הפילהרמונית עם הסימפוניה הראשונה של מאהלר. "הייתי אז בחודש הראשון שלי בתלמה ילין, ישבתי בהיכל ועודדתי את להב שלא ידעתי על קיומו עד לאותו רגע. הקפיצה שלו לפילהרמונית מסמנת גם התחלה חשובה בחיי וזה עוד מעגל שנסגר השבוע. בקיץ האחרון היתה לי הזכות להיות אסיסטנט שלו כשניצח על הפקה קונצרטנטית לאופרה 'ווצק', והוא גם הזמין אותי לנצח בחזרה של התזמורת השנייה שהוא מנהל — הפילהרמונית של רוטרדם. יש כל כך הרבה מה ללמוד ממנו, לא סתם הוא כזה מטאור. אני חייב לו תודה גדולה".
זו לא הפעם הראשונה שניר פגש את התזמורת, הוא ניצח עליה בפעילויות הנלוות של הקונצרטים לילדים, הפילהרמונית בג'ינס, קליפ לאביב גפן, קונצרט עם מירי מסיקה ובתדר בבית רומנו, אלא שהפעם זו קפיצת מדרגה משמעותית — לנצח במסגרת רפרטואר המנויים את הקונצ'רטו לפסנתר מס' 2 של שופן ואת הסימפוניה החמישית של בטהובן.
"זרמתי על סקסופון"
ניר, בזוגיות עם רועי, גר בתל אביב. הוא נולד בראשון לציון וגדל בנס ציונה, הבכור מבין ארבעה בנים לאורלי, עובדת לשעבר בחטיבת המחקר של בנק הפועלים וכיום מיילדת, וגל, סמנכ"ל שיווק בחברת סטארט־אפ. שירת כמוזיקאי מצטיין, למד בבית הספר למוזיקה בוכמן־מהטה באוניברסיטת תל אביב וזכה בתחרות הניצוח "שרביט הזהב". הוא ראש הצוות המוזיקלי ומנצח הבית באופרה הישראלית, ועוזר למנהל המוזיקלי בתזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון. ניצח על מיטב התזמורות בארץ ועל התזמורת הקאמרית הגיאורגית אינגולשטדט. בקיץ הקרוב ישמש כעוזר מנצח לטימור זנגייב באופרה "המהמר" בפסטיבל זלצבורג.
"גדלתי בבית עם אהבה למוזיקה והיא תמיד היתה ברקע", מספר ניר. "אומנם אין מוזיקאי מקצועי במשפחה, אבל אבא מתופף חובב וסבא קלרניטן חובב ואחי פסנתרן מדהים. לקחו אותי לקונצרטים לילדים, צפיתי בקלטות ‘צלילי קסם’ של ניצה שאול, ואצל סבא וסבתא שמעו מוזיקה קלאסית. כילד רציתי שההורים שלי יכריחו אותי להתאמן כמו הילדים שההורים שלהם מוזיקאים, אבל הם אמרו שאני מתאמן ומשקיע ואין מה לדחוף אותי יותר. הם הורים מדהימים, גאים ותומכים. אחרי הקונצרט חיכו לי מרוגשים עם עיניים דומעות. אמא שלי אומרת שכשאני נכנס לבמה, היא רק רוצה לבוא ולקחת אותי משם. היצר האימהי שלה עולה ב־300%".
כילד ניסה לנגן על תופים וכינור ושום דבר לא תפס אותו. מי שהדביק אותו בחיידק הוא המורה יונתן רובין. "הוא נתן לי לנגן סקסופון וזרמתי, אבל מה שהשאיר אותי בתחום זו הפעם הראשונה שניגנתי בתזמורת בבית הספר. גיליתי את הקסם בלעשות מוזיקה עם אחרים ואת החזרה הראשונה לא אשכח לעולם. מאז נשארתי אובססיבי לדבר, ואז הגיעה המשיכה הגדולה לעמוד מול כולם ולהוביל את העסק – בתפקיד המנצח".
כשהחליט להתמקד במוזיקה קלאסית וכדי להגביר צעדים לעבר הפודיום עבר מסקסופון לבסון, כלי נשיפה תזמורתי קלאסי, ולמד אצל דניאל מזעקי, נגן בסון ראשון של הפילהרמונית. בתיכון הוזמן לנצח על תזמורת הנוער בקונסרבטוריון נס ציונה. "זו היתה מתנה גדולה. מנצחים צעירים תמיד מדברים על ה'פודיום טיים' שנותנים לנו להשתפשף והייתי בר־מזל. באקדמיה למדתי ניצוח ונגינה. ניגנתי שלוש שנים בתזמורת ראשון לציון (תזמורת האופרה) כדי לחוות את הצד של הנגן שפוגש יצירות שונות עם מנצחים שונים".
ניר לא בחר במסלול הקלאסי של לימודים בחו"ל אחרי הצבא. "אחרי התנסויות כנגן אורח בתזמורת האופרה הבנתי שאת מה שאני לומד בנגינה בבור התזמורת לא למדתי עד עכשיו — ורציתי לתת לזה צ'אנס. התייעצתי עם המנטור שלי עד היום דן אטינגר (מנהלה המוזיקלי של האופרה הישראלית — מנ"ש) שעודד אותי.
היום הוא מנצח הבית של האופרה הישראלית ויד ימינו של המנהל המוזיקלי שלה דן אטינגר. "כרגע עיקר העבודה היא באופרה — שזו האהבה הגדולה שלי. המפגש בין במה למוזיקה זה משהו שתמיד הייתי מאוהב בו".
ניר גם זכה בתחרות לאיתור עוזר מנצח לתזמורת הקאמרית הישראלית בניהולו המוזיקלי של אריאל צוקרמן, שנתן לו את משרת הניצוח הראשונה שלו. השמועה על הצעיר המבטיח החלה להתגלגל ואיתה ההצעות. הוא זיגזג בין נגינה לבין ניצוח ולימוד רפרטוארים. "אני לא מצטער שלא נסעתי ללמוד בחו"ל. כשאני פוגש עמיתים ממדינות אחרות, אני מבין שהניסיון הרב שצברתי הוא נכס".
על החששות שבעוד כמה שנים לא יישאר קהל למוזיקה קלאסית הוא אומר שיש רגעים שאני חושש שבגיל 70 לא יהיה לי מול מי להופיע, ועם זאת אני יודע שלדור שלי יש אחריות לשמור על התחום שכולנו משוגעים עליו. אם אני התאהבתי בזה, עוד בני דורי יכולים".
ניר מדגים זאת בקונצרט שעליו ניצח על הפילהרמונית בתדר בדצמבר. "מאות אנשים לא הצליחו להיכנס, והתגובה של הקהל היתה היסטרית. משהו במרחב וזה שהקהל עומד ושותה בירה גרם לאנשים להתמסר למוזיקה. אפשר ללמוד מזה איך הדור שלנו חווה וסופג אמנות. אין צורך לשנות את האמנות, היא מלהיבה כמו שהיא, אולי הקונספט או הפורמט יצטרכו להשתנות ולהתקיים לצד הקונצרטים השגרתיים. אם נמשיך לחשוב על שכלול הקונספט, אנחנו לגמרי בכיוון הנכון".
"בראשון לציון היו צריכים אותי"
ב־7 באוקטובר היה ניר באינגולשטדט בגרמניה, לקראת הופעת הבכורה שלו על האורטוריה של הנדל. "כל מנצח צעיר חולם להופיע בבירת המוזיקה הקלאסית. הייתי שם חודש בחזרות, רצתי כל בוקר לאורך האגם, עבדתי עם מוזיקאים מדהימים, ומהחלום המתוק הזה התעוררתי לבוקר שערער את הקיום. היה לי קשה להכיל את הפער בין החורבן והדאגה המטורפת שהרגשתי, לבין אחד הרגעים החשובים בקריירה שלי. אחרי כמה ימים שהייתי תקוע בגרמניה כי לא היו טיסות לארץ התקשר עופר סלע, מנכ"ל תזמורת ראשון לציון, ואמר שהוא צריך אותי. הפקנו מעל 100 קונצרטים שניגנו למפונים, אזרחים ובתי ספר".
היו גילויי אנטישמיות בימים שאחרי?
"ביום הנורא הזה נכנסתי לאכול משהו במסעדה מקומית ולא היה לי תיאבון. פתאם אני שומע בשולחן לידי לקוח שואל את המלצר 'שמעת מה קורה עכשיו בישראל?' והמלצר ענה 'בשבילי אין דבר כזה ישראל'. זה היה רגע מאוד לא נעים. עם זאת, חברה מאירופה שמגיעה לאופרה כמדריכת שפות וסופגת על כך ביקורת אמרה לי: 'אנשים לא מבינים שאני באה לעבוד עם מוקד של הומניות ותרבות בישראל — תשמרו על זה'. אני מאמין שאנחנו שומרים על הליבה והיופי של המקום הזה. ריגש אותי שמישהי מבחוץ רוצה שנשמור על הומניות, אהבת אדם, שוויון זכויות וחופש הפרט".
את העתיד שלך אתה רואה פה?
"אני רואה את עצמי עובד גם בחו"ל, אבל כמו להב ודן ועוד מנצחים, ממשיך לשמור על הקשר לכאן גם מתוך הבנה שזה חשוב".
על איזו יצירה אתה חולם לנצח?
"'טוסקה' של פוצ'יני. כנראה שמשהו במפגש שלי עם היצירה בתיכון וזה שראיתי אותה מבוצעת כאן ובעולם, נשאר אצלי חזק".
