"אומנם אני זו שעוזבת אבל מרגישה שהמדינה היא שעזבה אותי"
"אומנם אני זו שעוזבת אבל מרגישה שהמדינה היא שעזבה אותי"
מיכל מור־מלמד, מיצרניות הגבינה הנחשבות בישראל ובעלת מחלבת "שירת רועים", כבר תכננה להזדקן בביתה ביישוב לוטם, אך בשבוע שעבר הודיעה במפתיע שהיא סוגרת את העסק ומהגרת לאוסטריה. "אני עוזבת בגלל שיש חטופים שאף אחד לא מתעניין בהם. זו לא המדינה שלי יותר", היא אומרת בריאיון נוקב
עולם האוכל הישראלי האיכותי לא מורכב רק ממסעדות וברי יין. אלו לא יכולים היו להתקיים ללא יצרנים ארטיזנליים ומשקים זעירים שיניחו על השולחן יינות, שמן זית, לחמים וגבינות. אומנם בשנים האחרונות יש כבר גם קוויאר מנחל דן, ווסאבי וכמהין מרמת הגולן ובעצם מה לא. ועדיין, מקום של כבוד שמור, ובצדק, ליצרני היין, שמן הזית והגבינה. מבין שלושת אלו, חווה האחרונה — הגבינה — פיחות זוחל אבל יציב במצבת כוח האדם שמייצר אותה. אומנם בשנים האחרונות נוסדו כאן כמה מחלבות רציניות מאוד — המחלבה הקטנה בגבעת חיים ומשק דוד באחיטוב הן רק שתי דוגמאות — אבל לצד הפתיחות היו כמה סגירות מצערות במיוחד.
עכשיו, אחרי שנפרדנו משי זלצר, אבי מחלבות הבוטיק שנפטר לפני ארבע שנים (וזמן קצר אחר כך נסגרה גם החווה שלו בשמורת הסטף); ממחלבת הר הרוח ליד נטף שרשות מקרקעי ישראל פירק אותה פחות או יותר; ומחוות יערן מעל מערת הנטיפים שפרנסיה עקרו לפורטוגל אחרי איום דומה — שלוש מהמחלבות הטובות שהיו כאן — התבשרנו בשבוע שעבר על סגירתה המפתיעה של מי שתפסה את מקומן כאחת המחלבות הטובות בישראל — מחלבת "שירת רועים" בלוטם שבגליל (וקודם לכן בכפר קיש) שבה יוצרו במשך 17 שנה כמה מהגבינות הכי נפלאות שהיו כאן. אחת מהן, "עין חרוד", אפילו זכתה לפני כמה שנים במדליית זהב כפולה באליפות העולם לגבינות, אם להזכיר רק אחת מהמדליות שזכתה בהן לאורך השנים.
מיכל מור־מלמד (63), הגבנית ובעלת המחלבה, הודיעה לפני כמה ימים במפתיע על סגירת המחלבה, כמעט מהיום להיום. קלינאית התקשורת הוותיקה עזבה יום אחד את עבודתה הקודמת ופתחה מחלבה בעקבות טיול שערכה באלפים, שהפגיש אותה עם האמנטל והגרוייר השוויצריות המהוללות. היא החלה להתנדב יום בשבוע במחלבות קטנות ברחבי הארץ ואחר כך גם בשוויץ ואחרי שלוש שנים פתחה את "שירת רועים" בכפר קיש. מכמה גבינות בודדות צמחה לכמעט 30 גבינות ובהן יצירות מופת של ממש כמו גבינת "עין חרוד" הנ"ל: גבינת כבשים בסגנון תום המפורסמת. אחותה "עין מודע", אף היא גבינת כבשים, הפעם בסגנון פקורינו, זכתה גם היא במדליה, ארד הפעם, באותה תחרות ב־2019 בנורבגיה, שנחשבת לתחרות החשובה בעולם לגבינות שמור־מלמד הפכה להיות גם שופטת בה ברבות הימים. ויש גם את גבינת "עמק המעיינות", עוד גבינת תום, הפעם מחלב עזים, ולצדן עוד אינספור גבינות בנוסח קממבר, ולנסי ועוד. אני, למשל, הייתי מכור ממש לגבינת "מסחה" שלה: גבינת עזים חצי קשה ומופלאה ממש. אבל בכלל, כל מה שהצלחתי לשים עליו את ידיי מפעם לפעם היה מופלא.
אז למה סגרת במפתיע? שאלתי אותה. "אני ובן זוגי עוברים לאוסטריה", היא השיבה. "ביום הבחירות האחרונות הצבעתי פה מוקדם בבוקר וטסתי לוויילס לאליפות העולם בגבינות ששפטתי בה. ובדרך בן הזוג שלי סיפר לי מי עלה פה לשלטון — וזה היה פטיש למוח. אחרי שש שנים של הפגנות בבלפור ואחרי הבחירות — נגד ההפיכה המשטרית — אמרתי די. מאותו רגע הבנתי שאני רוצה למכור את המחלבה. התכנון היה למכור, כולל הציוד והידע, אבל אחרי 7 באוקטובר אף אחד לא בדיוק קונה עסקים בצפון".
מה תעשי שם?
"אני אצייר, אנגן, אשוט בסאפ. אטייל. אולי אקח איתי קצת ציוד או שאמצא מחלבה לעבוד בה או שאתן ייעוץ למחלבות. אני בעיקר רוצה לנוח".
את מעמידה זה מול זה את מפעל חייך ואת המצב כאן, והשיקול בנוגע למצב גובר?
"כן, לצערי הרב. אמרתי לבן זוגי שאם לא אלך מכאן, אהיה חולה מהמצב, וזה אכן כך. דווקא שנת המלחמה הייתה טובה כי נשארתי לעבוד לבד — מה שצמצם את ההוצאה הכי גדולה שלי. אני לא סוגרת כי זו שנה לא טובה, זו היתה שנה מעולה, הלוואי שכולן היו כאלה, אף על פי שהיו חובות של לקוחות מתחום המסעדות בגלל המצב. אבל התבססנו כמחלבה של מסעדות רציניות כמו היבה ו־OCD, ומושיק רוט, ופיצה נאופוליטן בחיפה".
חשבתי שתספרי לי שיצאת לפנסיה.
"אני אכן קצת יוצאת לפנסיה. פשוט עזרו לי להחליט. מעבר למצב הנוראי, למדינה לא ממש אכפת מעסקים בצפון או בכלל".
אף על פי שאת יודעת, יש דברים יותר חשובים, כמו החטופים.
"אני עוזבת בגלל שיש חטופים שאף אחד לא מתעניין בהם. זו לא המדינה שלי יותר. שואלים אותי 'איך את עוזבת?', ואני עונה ‘אני אומנם עוזבת, אבל פשוט מרגישה שהמדינה עזבה אותי’. אני דור שני ושלישי לניצולי שואה שהקימו את המדינה, הייתי קצינה בצה"ל, הצבעתי פעם לתחיה ופעם לצומת. הייתי ימנית. אבל מגיע איזשהו שלב שאת צריכה לשאול מה קורה כאן? משהו כאן לא בסדר. המדינה עזבה את האזרחים שלה וזה אסור שיהיה".
זה עצוב לי לשמוע אפילו אחרי שכבר דיברתי עם אנשים שקרוביהם נרצחו ב־7 באוקטובר, כמו דרור אור ממחלבת בארי.
"דרור היה אצלי במחלבה יומיים לפני 7 באוקטובר. היינו מיודדים מאוד".
פתאום היא עוצרת רגע ואז אומרת. "'פרי מגדים' שלי, שזו הגבינה שאני הכי אוהבת, לא השארתי לעצמי אפילו אחת, וזה היה לי קצת קשה. תשמע, לא קל לי, אף על פי שאולי אני נשמעת החלטית. אני סוגרת מפעל חיים וגרה בבית שבניתי ועיצבתי במושב ואפילו עיצבתי אותו עם עליות לכיסא גלגלים שיהיה מוכן לזיקנה... אין לי אישית סיבה לעזוב. אבל מגיע רגע שאתה אומר - משהו כאן לא בסדר. בגדול, אני לא בנויה לחיות בדיקטטורות. אני לא בנויה לכפייה".
בימים הקרובים, עד סוף השבוע, תמכור מיכל מור־מלמד את שארית הגבינות במחלבה שלה בלוטם ואף תארגן כמה נקודות מכירה וחלוקה במרכז לטובת מי שאינו יכול לעלות צפונה. אתם מוזמנים לבדוק פרטים באתר המחלבה. אני ממליץ לנסות ולטעום, בפעם האחרונה כנראה, מגבינותיה הנפלאות.
