"פריסילה" של סופיה קופולה - יותר בית סוהר מרוק
"פריסילה" של סופיה קופולה - יותר בית סוהר מרוק
"פריסילה" על אשתו של אלביס פרסלי הוא לא סיפור האגדה שדמיינתם על מי שמוזמנת לארמון הנסיך וחיה את החלום. זה סיפורה של אשה שנמשכת לגבר מפורסם ומצליח והופכת להיות האסירה שלו, עד הרגע שבו
בתוך שנה וחצי יצאו לעולם שני סרטי קולנוע עלילתיים על אלביס פרסלי. הראשון, "אלביס" (2022), היה גדול, רועש, וירטואוזי ומסחרר. השני, "פריסילה", שיצא בארץ השבוע, הוא קטן, שקט ואינטימי. יחד הם מציגים שני צדדים של אותו סיפור: הצד הגברי והצד הנשי, הצד שיוצא אל הבמות וההמונים, והצד שנשאר בבית. את "אלביס" ביים באז לורמן ("מולן רוז'") ואת "פריסילה" ביימה סופיה קופולה ("אבודים בטוקיו") וכל אחד מהסרטים האלה הוא ייצוג מושלם לסגנון האופייני של הבמאי או הבמאית שלו.
הוליווד נוסדה כתעשיית קולנוע ותרבות המבוססת על גיבורים, על אלה שזכו להצלחה נגד כל הסיכויים. אבל כיום, היא אינה מתעניינת בהם יותר — אלא בקורבנות. וכך ב"אלביס", פרסלי מוצג בתור הקורבן למניפולציות ההרסניות של המנהל התחמן שלו קולונל טום פרקר. וב"פריסילה" פרסלי הוא המקרבן ופריסילה היא הקורבן: נערה בת 14 שנשבית בקסמו של מלך הרוקנרול ומרגע שהיא מגיעה אליו הביתה לגרייסלנד היא מגלה שהיא לכודה בתוך הקנאה, הפרנויה והדת של פרסלי, שמתייחס אליה כמו שאספני פרפרים מתייחסים למוצגים שלהם — שתהיה יפה וחנוטה. בשני המקרים, המוסכמה הנרטיבית המוכרת של "עלייתו ונפילתו" מוותרת על העלייה ומתמקדת רק בנפילה, בסבל, בהתרסקות. זה אומר משהו גם על גיבורי התרבות שעליהם גדלנו, שסבלו והעבירו את הסבל הלאה; אבל גם על מצב הדרמה הקולנועית, שמוכנה להזדהות אך ורק עם הסובלים והמדוכאים. במילים אחרות, "פריסילה" הוא לא סיפור האגדה שדמיינתם, הוא לא סיפור סינדרלה שמוזמנת לארמון הנסיך וחיה את החלום, אלא סיפורה של אשה שנמשכת לגבר מפורסם ומצליח והופכת להיות האסירה שלו, עד הרגע שבו היא מצליחה לברוח. מהבחינה הזאת, יש דמיון מסוים — עלילתי וגם סגנוני — בין "פריסילה" לבין "ספנסר", הסרט שביים פבלו לראין על הנסיכה דיאנה לפני שלוש שנים. שניהם מציגים את הצד העצוב שבחיי העושר והאצולה, והנשים שמחליטות לברוח מהכל. כי החלום הפך לסיוט.
אבל ב"פריסילה" יש צד נוסף, שהוא גדול יותר מעוד ביוגרפיה קולנועית. הדמות של פריסילה פרסלי בגרייסלנד מצטרפת לגיבורות שסופיה קופולה מתעניינת בהן לאורך כל הפילמוגרפיה שלה. וכשם שקופולה חוקרת את דמויותיה בסרטיה, כך מרתק לחקור את קופולה דרך דמויותיה. בתחילה היה נדמה שקופולה, בהיותה הבת זוכת האוסקר של הבמאי זוכה האוסקרים פרנסיס פורד קופולה ונכדתו של המלחין זוכה האוסקר קרמיין קופולה, מבטאת בסרטיה ואריאציות על תסביך אב. סרטיה עוסקים בבנות ואבות ("אי שם", "On The Rocks") או בנשים ומערכות היחסים הלאו־דווקא־מיניות עם גברים המבוגרים מהן ("אבודים בטוקיו", "מארי אנטואנט" וכעת ב"פריסילה"). במבט שני נדמה שקופולה בודקת בסרטיה גיבורות מפונקות, שרגילות לחיי מותרות ושפע ושהמשברים הגדולים בחייהן הם כשהן לא מקבלות את מבוקשן.
אבל גם זה, במבט רחב יותר, לא מספיק מדויק. ניכר שמאז כתבה לאביה את התסריט הראשון שלה, בסרט הקצר "חיים ללא זואי" (מתוך "סיפורי ניו יורק"), סופיה קופולה מציירת בסרטיה פורטרטים שונים של עצמה, בת־של שמחפשת את עצמה בעולם שהופך אותה לאסירה של ציפיות ומעמדות במקום לדמות חופשית, וככזאת פריסילה פרסלי מתפקדת כאלטר־אגו מעניין שממשיך את גיבורותיה הקודמות של קופולה, שמגלות שהעושר הוא כלוב זהב, ושהאושר של העשירים והמפורסמים הניבט מדפי העיתונים הוא כולו אחיזת עיניים שנובעת מסוגים שונים של דיכוי או הזנחה.
אבל בדיעבד נדמה שהנושא שהכי מעסיק את קופולה הוא השיעמום. היא מומחית בלתאר את הרגעים שבהם לא קורה כלום, והיא מבריקה בזה. לא המשברים, לא הדרמות, לא החומרים שמהם ממלאים דפים בביוגרפיות (הסרט מעובד על בסיס האוטוביוגרפיה שכתבה פריסילה פרסלי ב־1985, "אלביס ואני"), אלא דווקא רגעי הבין־לבין, רגעי ההמתנה, הפסיעות הלוך ושוב. קופולה מצטיינת בבימוי רגעים כאלה, רגעי האווירה, ההרהור, הרגעים שבהם הגיבורות שלה חושבות ולאו דווקא פועלות, משוטטות ולאו דווקא צועדות.
באופן יחסי לסרטיה, "פריסילה" הוא סרט רב־עלילה: התבגרותה של נערה מאוהבת שהופכת לאשה ולאם ומחליטה לקרוא תיגר על כל הסוהרים שלה ולברוח. אבל קופולה מבריקה דווקא כשהגיבורה שלה במצב סטטי, והיא מתבוננת בריכוז גמור במולקולות האוויר והאווירה. אלה, במבט לאחור, הרגעים הכי יפים בכל סרטיה של קופולה, הרגעים שבהם הגיבורות מחכות שחייהן יתחילו.
