הסכם השלום של נטפליקס
הסכם השלום של נטפליקס
אסופת הסרטים הפלסטיניים שנטפליקס העלתה עכשיו היא הזדמנות להיחשף לקולנוע המשובח שעושים ביפו, נצרת ורמאללה, ועד כה היה מחוץ לטווח הראייה שלנו
בנטפליקס עלו באחרונה 32 סרטים - ארוכים, קצרים ותיעודיים - שקובצו יחד תחת הכותרת ״סיפורים פלסטיניים״. אלה סרטים שנוצרו ב־25 השנים האחרונות משני צדי הקו הירוק ומגישים את נקודת המבט הערבית על הסכסוך הישראלי־פלסטיני.
ב״ג׳רוזלם פוסט״ נזעקו שחלק מיוצרי הסרטים הם תומכי BDS, וב״ישראל היום״ צעקו שבנטפליקס מציגים את הצד הפלסטיני ומתעלמים מהטרור, כאילו אין ״פאודה״ בעולם. יש הרבה כאב וזעם בסרטים האלה, חלקם אכן דמגוגיים למדי לעין ישראלית, ובכולם מופיעים דימויים חוזרים של גדרות, מחסומים, נקודות ביקורת, סורגים ותאי מאסר. וגם כמה פנים מוכרות: סאלח בכרי (״ביקור התזמורת״) מופיע בחמישה מהסרטים, ואחיו, אדם בכרי, מופיע בסרט נוסף.
אבל המקבץ הזה מאפשר לצופים הישראלים להיחשף לראשונה לכמה מהשמות הבולטים של הקולנוע הפלסטיני והפלסטיני־ישראלי שנוצר וצמח ברובו אחרי האינתיפאדה השנייה, כשגם יוצרים ערבים־ישראלים הבינו שהם צריכים לשמור מרחק מהממסד הקולנועי הישראלי. זו הזדמנות יוצאת דופן, כי בשל סיבות פוליטיות, רוב הבמאים האלה לא מאפשרים הפצה סדירה של סרטיהם בישראל, ועכשיו הם זמינים לצפייה גלובלית: הסכם השלום של נטפליקס.
הקולנוע הפלסטיני נולד למעשה בנצרת. איליה סולימאן, שלמד קולנוע בניו יורק וחי את כל חייו כמעין גולה או פליט נצחי, יצר ב־1996 את ״כרוניקה של היעלמות״, יצירת מופת אישית, אירונית, שמביטה בעין מנוכרת ואבסורדית באופן שבו הערבים הישראלים חיים את חייהם בניכור ובהתעלמות ממצבם הפוליטי. סולימאן יצר בסרט את הסגנון שילווה אותו בכל ארבעת סרטיו: הוא תמיד מגלם מישהו בן דמותו, במאי שחוזר מהגלות לבדוק מה שלום משפחתו ומולדתו. הוא מעולם לא אומר מילה ורק מביט בתמונות ובהתרחשויות מולו בשוטים ארוכים וסטטיים שחושפים סיטואציות מלאות בהומור ויזואלי, שמחביא עצב גדול. לצד ״כרוניקה של היעלמות״ מוצג במקבץ גם ״התערבות אלוהית״, סרטו השני, שזכה ב־2002 בפרס חבר השופטים בקאן, ובו סולימאן משכלל ומקצין את השפה הקולנועית שלו אבל גם את הטון הכועס שלו, בסרט שמציג את קו התפר בין ישראל והשטחים בימים שאחרי אירועי אוקטובר 2000.
לצד סולימאן, האני אבו־אסעד הוא הבמאי הישראלי־פלסטיני השני הכי חשוב כרגע. גם הוא מנצרת, וגם הוא התחיל עם סרטים בעלי חוש הומור אבסורדי ב״פורד טרנזיט״, אך סרטו ״עומאר״ הוא מותחן המתרחש משני צדי גדר ההפרדה ועם רעיון עלילתי שדומה לסרט הישראלי ״בית לחם״ שהופק במקביל.
היוצרת הבולטת השלישית במקבץ היא אנמארי ג׳אסיר, ילידת בית לחם. להבדיל מסולימאן ואבו־אסעד, לג׳אסיר אין זמן להומור ופיוט. סרטיה ריאליסטיים ונוקבים. שני סרטים ארוכים שלה, ועוד אחד קצר, זמינים בנטפליקס, כשהבולט שבהם הוא ״מלח הים״ (2008), שבו ערבייה ילידת ברוקלין מגיעה לראשונה לביקור בישראל בדרכה לחברתה ברמאללה. אביה נולד בלבנון, סבה נולד ביפו, ואחרי שהיא עוברת בידוק ותשאול בנתב״ג, חוצה גדרות ומחסומים, היא לומדת לראשונה על הנכבה ועל המסלול שעשתה משפחתה ב־1948 מיפו למחנה פליטים בלבנון.
כמו כל קולנוע בעל זהות לאומית, גם הקולנוע הפלסטיני החדש מאפשר בחינות פוליטיות, היסטוריוגרפיות וסוציולוגיות. אבל הוא בעיקר חושף את העובדה שבין יפו, נצרת ורמאללה עושים כעת קולנוע משובח, מחוץ לטווח הראייה שלנו, ועכשיו הוא סוף סוף זמין, בלי מחסומים ובלי חרמות.
