מריהאנה ועד אלטון ג'ון: התערוכה שעושה כבוד לדיוות
מריהאנה ועד אלטון ג'ון: התערוכה שעושה כבוד לדיוות
מדונה, ביונסה, ג'וזפין בייקר ואפילו אלטון ג'ון מככבות בתערוכת הלהיט "דיווה" שבלונדון. ואומנם גבולות הגזרה של התערוכה מקושקשים, אבל התוצאה מרהיבה
מהי ומיהי דיווה? האם כל אשה "גדולה מהחיים" זכאית אוטומטית לתואר? וכיצד השתנה, התפתח והשתכלל (או הסתבך) המושג במהלך הדורות והעידנים? את השאלה המורכבת הזאת מנסה לחקור תערוכת הלהיט המדוברת "דיווה" של מוזיאון ויקטוריה ואלברט שבדרום־מערב לונדון — במידות שונות של הצלחה.
התערוכה משתרעת על שתי קומות ומחולקת לשלוש "מערכות" עמוסות בתלבושות, אביזרים, תכשיטים, כרזות ומזכרות שנאספו מכל רחבי העולם ואורגנו במשך חמש שנים שלמות. זו מעין מסיבה כיפית עליזה שנראית מהמם, כמו רוב הדיוות שבמרכזה, אבל נדמה שפה ושם היא קצת מתבלבלת עם ההגדרות שניסתה לנסח וקורסת תחת עצמה (לא ברור, למשל, איך אנטי־דיווה מופנמת ומובהקת כמו בילי אייליש הסתננה לתערוכה).
מקור המונח "דיווה" הוא באיטלקית, ופירושו המקורי הוא אלילה. בעבר, כפי שמדגימה המערכה הראשונה בתערוכה, הוא הוענק לזמרות אופרה בכירות, ובעיקר לזמרות סופרן, כמו מריה קאלאס, שמצוטטת כמי שאמרה "אני אהיה 'קשה' כמה שצריך כדי להשיג את הטוב ביותר". הציטוט הזה מתכתב עם זה של מדונה, שמופיעה במערכה השנייה: "אני אמביציוזית ויודעת בדיוק מה אני רוצה. אם זה עושה אותי ביץ', שיהיה".
כך הפכה המחמאה האולטימטיבית לאשה יצירתית, מוכשרת ומוחצנת ב"קטע טוב" למילת גנאי שמתארת התנהגות גחמנית ומוגזמת. "הרבה דיוות פשוט דרשו לקבל יחס שווה לזה שקיבלו הגברים בתחומן, וגם תשלום שווה", הסבירה בראיונות קייט ביילי, אוצרת התערוכה. "זה לא מצא חן בעיני הגברים, וכך דבק במונח 'דיווה' דימוי שלילי, שהתערוכה מנסה לתקן".
אפרופו תשלום, המערכה השלישית בתערוכה מוכיחה שדיוות רבות ניפצו את תקרת הזכוכית, התגלו כנשות עסקים ממולחות והיו לעשירות בהרבה מעמיתיהן הגברים, כולל ריהאנה, שהיא לא רק פרפורמרית מופתית, אלא גם יזמת מצטיינת, שהוכתרה כמיליארדרית הראשונה של תעשיית המוזיקה.
ואפרופו גברים, מתברר שבכלל לא חייבים להיות אשה כדי להיות דיווה — תשאלו את פרינס ופרדי מרקורי, או את אלטון ג'ון שמיוצג פה בתלבושת בסגנון לואי ה־14 שלבש ליום הולדתו ה־50, כולל פיאת תלתלים שגורמת לו להיראות כמו מארי אנטואנט.
התערוכה מתמקדת באמניות מבצעות, וכך נפקד מקומן של ויקטוריה, קליאופטרה ואפרודיטה מהשיר של דנה אינטרנשיונל (שהיעדרה מהתערוכה מצער ומעט תמוה. אום כולתום כן והיא לא?). ביילי ביקשה להבליט דיוות שהשתמשו בכוחן ומעמדן כדי לקדם נושאים חברתיים ופוליטיים, כמו ג'וזפין בייקר, הסופרסטארית השחורה הראשונה, שנלחמה בגזענות, שימשה מרגלת נגד הנאצים ואימצה 12 ילדים. "דיוות שמערערות את הסטטוס קוו הן הכי מעניינות בעיניי", אמרה ביילי והביאה לדוגמה את ה"מורדות" דבי הארי וגרייס ג'ונס, שגם מייצגת את הקו האנדרוגיני של הדיווה החדשה.
אבל על כל דיווה יצוקה מפלדה מגולוונת, או כוכבת סרטים אילמים שלא נתנה למנהלי האולפנים להשתיק את קולה, ישנן גם כאלו שמתו צעירות ומוחלשות, ממרילין מונרו ועד איימי וויינהאוס, שהיו קורבנות של תעשייה גברית, רעילה ואכזרית; התערוכה אינה מתעכבת דייה על האלמנט הטרגי הזה.
התערוכה זימנה למבקריה דובדבן מיוחד בדמות מפגש חד־פעמי עם מעצב התלבושות האגדי בוב מאקי. האיש שצייר בתחילת דרכו את הסקיצה המקורית לשמלה השקופה המשובצת באבני חן מזויפות שלבשה מרילין מונרו כששרה "יום הולדת שמח" לג'ון פ. קנדי בטיימס סקוור ב־1962, ועבד עם כמה מהדיוות הגדולות בכל הזמנים, כמו ברברה סטרייסנד, שר וטינה טרנר ("היא היתה מלאך. מלאך מטורף"), עדיין פעיל ומבוקש ונראה נהדר בגיל 83, והוא שמח לרכל על כולן.
כמה מתלבושותיו המפורסמות מככבות בתערוכה, כמו שמלת הגחלילית שעיצב לטרנר, ושביונסה לבשה כעבור שנים כמחווה לטרנר. בחג המולד תושק קולקציה מיוחדת שעיצב לדיווה נוספת שזו השנה שלה — ברבי. מאקי גילה לקהל שבא לפגוש אותו ש"העיצוב המקורי של הבובה היה פגום בעיניי. היו לה גוף עקום, פה מעוות ופנים גסות, ואני טענתי שהיא נראית כמו זונה. אני שמח שהקשיבו לי ועשו את השינויים הנחוצים".
