"בעבודה על התערוכה כל רגע היה קפקאי"
"בעבודה על התערוכה כל רגע היה קפקאי"
הספרייה הלאומית מציגה לראשונה לציבור את אוספיו של פרנץ קפקא, במלאות 100 שנים למותו ולאחר מאבק משפטי ממושך על עיזבונו. התערוכה המונומנטלית פורסת את כל גלגולי חייו ויצירתו של הסופר הגדול, ולדברי האוצרים דווקא מחדדת את המציאות שבחוץ
"מקס יקירי, בקשתי האחרונה: כל מה שיימצא... יומנים, כתבי־יד, מכתבים, שלי ושל אחרים, רישומים וכולי, יש לשרוף כליל בלי לקרוא". את הפתק הזה השאיר הסופר היהודי הצ'כי פרנץ קפקא לחברו הסופר מקס ברוד, שמצא אותו לאחר מותו של הסופר בפראג, ביוני 1924. זו אולי הצוואה הנבגדת המפורסמת בעולם, שכן ברוד לא שעה לבקשת חברו, ולא רק שלא שרף את כתבי היד של קפקא אלא פעל רבות לאיסופם ולשימורם. בכך זיכה את העולם בעוד חומרים של הסופר הגדול.
הפתק הזה, בכתב ידו בגרמנית, מוצג כעת בתערוכה חדשה שנפתחת השבוע בספרייה הלאומית בירושלים, "קפקא: גלגולו של סופר", במלאות 100 שנים למותו. "גלגולו" — גם כרמז לסיפורו המפורסם "הגלגול", וגם מפני שהתערוכה מתארת את שלבי חייו ותהליך הפיכתו לאייקון שהוא, וגם מפני שהיא מתארת את גלגול עיזבנו, שהתפזר ונאסף והשתמר במקומות שונים ומשונים בעולם, ודרכו אל הספרייה הלאומית היתה פתלתלה, תוצאה של מאבק משפטי מתוקשר.
אחרי מותו של קפקא עסק ברוד באיסוף החומר שנשאר אחריו: כתבי יד, מכתבים אישיים, רישומים, מחברות, יומנים, הכל. הוא הצליח לאסוף את רוב החומר. דורה דיאמנט, האשה האחרונה בחייו של קפקא, שאיתה חי בבית אחד למשך כמה חודשים עד מותו, סירבה למסור לו את המכתבים וכתבי היד שהיו אצלה. כמה שנים לאחר מכן הגסטפו פרץ לביתה והשמיד הכל.
ב־1939 ברח ברוד מצ’כיה עם מזוודה ובה כל כתבי קפקא. הוא הגיע לתל אביב ואחסן את העיזבון בכספת שהציע לו זלמן שוקן בירושלים. ברוד הביא לפרסום הרומנים "המשפט", "הטירה" ו"אמריקה", וכן אסופות של סיפורים, מכתבים ויומנים. אבל השאלה למי שייך קפקא המשיכה ללוות אותו. כעבור כמה שנים נאלץ שוקן להחזיר את העיזבון לארבע האחייניות היורשות של קפקא. החומרים התגלגלו לאנגליה, באוקספורד מצוי האוסף הגדול ביותר של כתבי קפקא.
אבל נשאר הארכיון של ברוד עצמו. ברוד, מספר ד"ר שטפן ליט, אוצר אוסף מדעי הרוח ומנהל ארכיון קפקא בספרייה הלאומית, טען שיש בידיו חומרים שקיבל במתנה מקפקא. זהו למעשה העיזבון שהתגלגל לבסוף לספרייה הלאומית אחרי מאבק משפטי שהחל ב־2008, כנגד היורשות של אסתר הופה, שהיתה מזכירתו ואהובתו של ברוד. לאחר סכסוך משפטי מפותל שהסתיים רק ב־2019, הכריע בית המשפט כי העיזבון יועבר לידי הספרייה הלאומית.
התערוכה מציגהלראשונה מאז הגיעו אליה כ־80 פריטי מקור שמספרים את סיפור חייו של קפקא האישי, היצירתי ואת הקשר שלו ליהדות וגם את סיפור עיזבונו. בין הפריטים הנדירים בתערוכה אפשר למצוא את כתב היד המקורי של "מכתב אל האב", מחברות מהתקופה שבה למד עברית, ורישומים פרי עטו.
את התערוכה אצרו שטפן ליט, נטע אסף וקארין שבתאי. מעצב התערוכה הוא האמן הדס עפרת שבחר בשלושה נרטיבים: האישי, הספרותי; והיהודי, ולדבריו "עיצוב התערוכה מציע נרטיב רביעי: איך להסתכל על שלושת הנרטיבים הראשונים. התערוכה מורכבת משני אולמות גדולים וחדר שנמצא במרכז, וכשעוברים ביניהם מתגבש נרטיב העל — המפגש עם הפנים השונות של קפקא: היצירה הביוגרפיה, הנשים, המחלה והיהדות".
האולם הראשון עוצב לפי דימוי של התפצלות שורשים, או מבוך. יש בו רישומים שיצר קפקא, מחברת ללימוד עברית. כתב יד מ־1907 ושני דפים מכתב היד של "הטירה" שאותם תלש ברוד מכתב היד המקורי, לא ברור למה, והם לא נכנסו בסוף לרומן. יש שם תמונות של החברים של קפקא, תמונת מחזור, עותקים עם הקדשות אישיות לחברים. המכתב שבו הוא מספר לברוד שאובחן כחולה שחפת וכמובן, ה"צוואה": מכתב הבקשה להשמיד את כתביו.
בחדר האמצעי נכנסים לראש של קפקא: מאזינים לשחקן שמקריא טקסטים מתוך יומניו.
באולם השני מוצב אוסף הרישומים של קפקא ועבודות אמנות עכשוויות שנעשו ברוחו עם איורים מרשימים של מישל קישקה, ענת ורשבסקי, אדם יקותיאלי, מרב סלומון, סרגיי איסקוב, איתן אלוא, נינו ביניאשוילי ורוני פחימה. בנוסף עובדים של הספרייה מקריאים את "לפני שער החוק" בעברית, גרמנית, אנגלית וערבית ואפשר להאזין לזה באוזניות.
עד כמה כניסה לעולם הקפקאי כעת היא בריחה מהמציאות הישראלית, או דווקא צלילה לתוכה? "להיות בתערוכה כזאת עכשיו לא מעלים את מה שקורה בחוץ, כי זו תערוכה שמדברת על חוויות אנושיות מורכבות", אומרת האוצרת נטע אסף. "אנחנו עובדים על התערוכה הזאת כמה שנים ולא כיוונו אותה לרגע ההיסטורי הזה, מי ידע ש־100 שנים למותו של קפקא יפגוש אותנו ברגע מורכב של הקיום שלנו פה?".
לדברי האוצרת קארין שבתאי, "נוטים לנתק את התרבות כאילו היא אסקפיזם או מותרות, אבל לעשות את התערוכה הזאת זו פעולה חשובה וחיונית, אחרת כולנו נשקע. בעבודה על התערוכה כל רגע היה קפקאי. להשיג צילום מקור מסוים שיושב באיזה ארכיון ואחר כך הוא עובר במטוס וצריך להיחתם, המון פעולות כל כך מורכבות שהן ממש סיפור של קפקא. הרגשתי שרוחו יצאה מהכספת ואומרת לי 'את רואה?'"
לדברי צילה חיון, ראש אגף החינוך והתרבות בספרייה הלאומית, ליצור תרבות בימים האלה זה מעשה כמעט נועז. "הספרייה היא לא מוזיאון, היא מושכת אליה המונים. לכן התערוכה היא לא מובלעת אלא מצביעה על המהות של החיים שלנו פה. נושמים פה. אנשים אומרים לנו: על זה המלחמה, על חיים עם עומק ומרחב ורוח".
