המחזמר המסעיר על מטיפה אוונגליסטית שראתה בפרוקטולוג שלה את אלוהים
המחזמר המסעיר על מטיפה אוונגליסטית שראתה בפרוקטולוג שלה את אלוהים
"תמי פיי" הוא מחזמר נפלא על עלייתה והתרסקותה של פיי, שאת שיריו הלחין אלטון ג'ון, והוא משלב סאטירה חריפה ורגעי כיף אדירים
השטן אינו מחוסר עבודה, לפחות במקרה של אלטון ג'ון. המוזיקאי הססגוני והרבגוני בן ה־75, שהלחין את אחד ממחזות הזמר המצליחים בכל הזמנים ("מלך האריות") ואת הלהיט הבימתי הגדול "בילי אליוט", ידע גם כישלונות צורבים (מי זוכר את "לסטט", מחזמר הערפדים שהבליח לרגע בברודוויי ב־2006?).
ביולי האחרון התברר ש"השטן לובשת פראדה", המיוזיקל על פי הספר והסרט האהובים, שג'ון חתום על השירים בו ושהיה בדרכו לברודוויי, הוא פלופ מהדהד. בעודו מתאושש מהאכזבה הזאת, כבר עלה בלונדון מחזמר חדש מבית היוצר שלו, שבמרכזו עוד אישה בבגדי מעצבים עם קשר ישיר לשטן, והפעם נראה שג'ון זכה בכל הקופה.
"תמי פיי" הוא אחד המיוזיקלס המסעירים ביותר של השנים האחרונות, ומהטובים שראיתי בחיי. הבאזז סביבו התחיל עוד לפני ההופעה הראשונה, וכל הכרטיסים נמכרו חודשים מראש. עם שמות כמו ג'ון, ג'ייק שירס מלהקת "סיזר סיסטרס" שכתב את התמלילים ("אני מרגישה כמו שמלה קרועה שאי אפשר לתקן"), המחזאי הלוהט ג'יימס גרהם שחיבר את הדיאלוגים ורופרט גולד, במאי־העל והמנהל האמנותי של תיאטרון האלמידה המהולל שבו עולה ההצגה, הציפיות היו בשמים.
גם נושא המחזמר עורר סקרנות רבה. סיפור עלייתה והתרסקותה של תמי פיי בייקר, המטיפה הטלוויזיונית הנוצרית שהיתה לסופרסטארית בשנות השמונים וחלשה על אימפריה כלכלית אדירה עד שאיבדה הכל, כבר הביא השנה אוסקר לג'סיקה צ'סטיין שגילמה את הדמות בסרט "העיניים של תמי פיי". גרהם העניק לסיפור רקע רחב, שחושף את ההתפוררות המוסרית של ארה"ב בכלל ושל הממסד הדתי בפרט, ואת עליית הימין הקשה (רונלד רייגן הוא אחת הדמויות בעלילה) שנמשכת עד היום. כל זאת מבלי לאבד לרגע את הפאן, את הנשכנות הסאטירית ואת היכולת להרעיד את הלב. גולד מתעניין במחזות זמר שמתעסקים בריקבון החברתי בארה"ב, וביים באלמידה לפני כעשור את "אמריקן פסיכו" עם מאט סמית וג'ונתן ביילי.
בהצגה שבה נכחתי בשבוע שעבר שררה תחושה של שותפות למשהו נדיר וקסום: צפייה ביצירה קלאסית בהתהוות. כל סצנה היתה מוצלחת מקודמתה, כל שיר היה עשיר, מחשמל ומפתיע ממשנהו, כל תפקידון בוצע בשלמות, וזה הלך והתגבר עד לשיא האקסטטי, כשכל הצופים המשולהבים קמו והריעו לשחקנים וליוצרים. בין המריעים היו איאן מק'קלן וג'ון קארי, לשעבר המועמד הדמוקרטי לנשיאות ארה"ב ומזכיר המדינה, וכיום השליח הנשיאותי לענייני אקלים. אין כוכב שמכבד את עצמו שלא מנסה לקבל הזמנה להצגה הכי חמה בעיר.
בתחילת הערב תמי פיי שומעת את קול האלוהים, אבל אז מתברר שזה הפרוקטולוג שלה שמודיע לה כי סרטן המעי הגס שממנו תמות בגיל 65 מתחיל להתפשט בגופה. היא מתחילה לשחזר בפנינו את סיפור חייה המדהים, שכולל הפעלת בובות בתוכניות דת לילדים ונישואים למטיף הנוצרי ג'ים בייקר, שבגד בה עם נשים וגם עם גברים, נאשם במעילה בכספי התרומות לכנסייה הטלוויזיונית שהקימו ונשלח ל־45 שנות מאסר. תוך כדי אנחנו עדים לפריחת התופעה של האוונגליזם הטלוויזיוני ולקן הצרעות הרוחש בתוכו. אנדרו ראנלס ("בנות", "הנערים שבחבורה") מצטיין בתפקיד בייקר המושחת והפצוע רגשית, ואחרי שיצר את הדמות של המטיף המורמוני הצעיר והנלהב בהפקה המקורית של המחזמר הקומי "ספר המורמונים", נראה שהוא מתחיל להתמחות בתפקידים של שליחי דת.
וקייטי ברייבן תזכה בוודאות בכל פרס אפשרי על תמי פיי שלה: אישה שאולי לא היתה קורבן תמים לגמרי למעשי העוולה של הגברים סביבה, ובכל זאת שפעה כוונות טובות ולא מעט חמלה, וכמו הנסיכה דיאנה בשעתה, התחבקה בפומבי עם חולה איידס שראיינה בתוכניתה, כדי להוכיח שהמחלה אינה מידבקת. כשברייבן — זוכת פרס אוליביה על הופעתה כקרול קינג במחזמר "ביוטיפול" — שרה "אם באתם לראות אותי בוכה, לכו הביתה", מי שבוכה הוא הקהל עצמו. המחזמר ננעל בשיר המנצח "נתראה בגן עדן", שבו כל הנפשות הפועלות, אוהבים ואויבים כאחד, רוקדים ביחד ומזמינים את הקהל להצטרף אליהם.
אגב חמלה, ביציאה מהאולם הומלס צעיר ניגש אל ג'ון קארי, סיפר לו שזה יום הולדתו ושגם הלילה אין לו איפה לישון וביקש נדבה. קארי, שנשוי ליורשת של אימפריית המזון היינץ ושהונו הפרטי מוערך בכ־400 מיליון דולר, סירב לבקשה. על כך נאמר: נתראה בגן עדן.
