"הרלבנטיות של חנוך לוין להיום היא טוטאלית ומבהילה"
"הרלבנטיות של חנוך לוין להיום היא טוטאלית ומבהילה"
השחקן המוערך רמי ברוך זכה לעבוד עם לוין ושיחק במחזות רבים שכתב. לקראת מופע חדש בקאמרי המציין 80 להולדתו של לוין הוא אומר: "היום לא צריך להזכיר לנו שמלחמות עולות בחיי אדם, אנחנו יודעים את זה עד לקצות האוזניים שלנו. אבל לוין כתב את זה כשאנחנו לא ראינו את מה שראה. הוא חזה 40 שנה קדימה, כמו ליבוביץ' וגדולי הפילוסופים המיטיבים לראות רחוק"
השנה מלאו 80 שנה להולדתו של המחזאי והבמאי חנוך לוין שהלך לעולמו לפני 25 שנה, וכן ימלאו 80 שנה להיווסדו של תיאטרון הקאמרי. שני המאורעות הולידו את המופע "מי שלא נולד — מפסיד" שבו יוצאים שחקני הקאמרי, בליווי הבמאית טל ברנר, למסע בין המחזות והשירים של לוין. רמי ברוך הוא השחקן היחיד בקאסט שזכה לעבוד עם לוין עצמו שביים אותו ב”הזונה מאוהיו”.
"לעבוד עם חנוך זו חוויה", מספר ברוך, "הוא היה אדם ובמאי מרתק עם כל כך הרבה צבעים. איש אדיב ומתחשב. כאיש מקצוע הוא תבע ממך מחויבות טוטאלית. אני זוכר ששאלתי אותו: 'אתה חושב שצריכים לעבוד מ־14:00-10:00 כל הזמן עם כל הרגש?'. היתה שתיקה מביכה, וכולם הסתכלו כי מי ששואל שאלות כאלה חנוך נפרד ממנו. וחנוך ענה: ‘אם אתה עייף תגיד, ונעשה חזרה 'ביו טכנית' (הכינוי של לוין לחזרה בלי רגש — מנ"ש)’. יותר לא שאלתי".
מאז שיחק ברוך בהצגות רבות של לוין, בהן "הרטיטי את לבי" ו"אשכבה", המחזה האחרון שהספיק לביים ורץ כבר 25 שנה בקאמרי. ברוך ואשתו אסתי קוסוביצקי החליפו את השחקנים יוסף כרמון וזהרירה חריפאי בתפקיד הזקן והזקנה. ב"מי שלא נולד — מפסיד" משתתף ברוך בקטעים מתוך "שיץ", "קרום", "האשה המופלאה בתוכנו", "אורזי מזוודות" והקברט הסאטירי "הפטריוט", שהיתה ההצגה הראשונה שלו על במה מקצועית כשעלתה ב־1982 כתגובה למלחמת לבנון הראשונה. על הבימוי הופקד אז עודד קוטלר, וזה היה 12 שנה אחרי סערת הרוחות הציבורית שחוללה "מלכת אמבטיה".
"כשהעלינו את 'הפטריוט' ב־1982 היו הפגנות, עלו לבמה וצעקו. היתה מהומה בכנסת וגם צנזורה שפסלה את המחזה. נאמר לנו שאם נעלה את ההצגה, ניאסר"
שוטר בפרמיירה
גם "הפטריוט" עורר מהומה לא קטנה. "היו מפגינים, ועלו לבמה וצעקו. נסענו להופיע בחאן בירושלים ובדרך שמענו ברדיו שיש הפגנה של מאות אברכים מול התיאטרון ופרשים על סוסים ומשטרה. גם במליאת הכנסת היתה מהומה. אז עוד היתה צנזורה, הצנזור פסל את המחזה, ונאמר לנו שאם נעלה את ההצגה, ניאסר. להצגה הראשונה הגיע שוטר, לא נאסרנו. זה הגיע לפשרה בבית משפט, ונפסלו שלוש שורות. עודד היה יושב באולם. בכל פעם כשהגענו לשורות שצונזרו, האור כבה על הבמה, ועודד היה קם ואומר 'הצנזורה אסרה עלינו לומר את המשפט הבא', ואומר את המשפט".
"מי שלא נולד — מפסיד" יעלה ב־6 בספטמבר בקאמרי. בין המשתתפים: לאורה ריבלין, אולה שור סלקטר ויניב סויסה. מתוך מאות יצירותיו בנו ברנר והמלווה האמנותית שחר פנקס תמהיל שייגע במגוון הצבעים והסגנונות של לוין. יעלו קטעים מ"רצח", "נעורי ורדהל'ה", "סוחרי גומי", "הילד חולם", "הג'יגולו מקונגו", השירים "לונדון", "את ואני והמלחמה הבאה", "הנה באים ימי הקיץ", "אדון כמעט והגברת כבר" ועוד רבים. "אנחנו כל הזמן עוסקים ומדברים על התמהיל הנכון בתקופה כזאת. הציבור זקוק היום לטקסטים מרוממים ונותני תקווה, וחנוך הוא לא בדיוק האדם לפנות אליו בבקשות מסוג זה, ויש התדיינות על המינונים. חנוך הזכיר לנו שלמלחמות גם היו מחירים. אני מדבר על תקופות שבהן היו ניצחונות מפוארים כמו ב־67'. אני הייתי אז נער מתבגר וחשבתי שששת הימים היתה מלחמה בלי הרוגים ישראלים, ופתאום ברדיו מתנגן השיר מתוך ‘מלכת אמבטיה’: 'אבי היקר, כשתעמוד על קברי, זקן ועייף ומאוד ערירי, ותראה איך טומנים את גופי בעפר ואתה עומד מעלי, אבי', וכל המחאה שהיתה אז נגדו. הוא היה שנוי במחלוקת, זה ששם את המראה בפרצוף".
יש קטעים שאתם חושבים שיעוררו מחלוקת בימים אלה?
"יש קטעים שלא יעברו בגרון בקלות, אבל אם אתה עושה ערב לזכרו של חנוך, אתה חייב להיות נאמן לדרכו, לאומץ שהיה לו, ולכבד את הצורך שלו לומר את הדברים הקשים, בלי לבדוק אם הזמן מתאים או לא. אז יש קטעים שיגרמו לאנשים לזוז בכיסא".
"חנוך היה אנרכיסט במובן הטוב של המילה, גם כששאל שאלות יסוד, הדביקו לו סטיגמות של שמאלני ושונא נשים, זו פרשנות לא אותנטית ולא נכונה"
מה הופך אותו עדיין לכל כך רלבנטי?
"הוא חזה 40-30 שנה קדימה, כמו ליבוביץ' וגדולי הפילוסופים המיטיבים לראות רחוק. כשעמדנו על הבמה ב’הפטריוט’, אלה היו ימים שעוד לא נורה פלסטיני אחד ביהודה ושומרון, ואנחנו שרנו: 'יום ראשון היה יום שיגרה, ערבי זקן ברחוב נורה, אל תירָה, עבדי יעקב! הוא קרא: ואחינו יעקב ירָה'. הציבור באותם ימים לא עמד בזה, 'מה זה, אנחנו יורים בפלסטיני?', וחנוך ראה שנים קדימה. אחרי 'רצח' הוא הניח לכתיבה הפוליטית ועבר לכתיבה יותר מיתולוגית רחבה ולסכסוך הפנימי שהיה לו עם אלוהים על הקיום האנושי. ההצדעה שלנו לחנוך היא פחות למיתולוגיות הגדולות כמו 'ייסורי איוב' ויש מקום דומיננטי לסאטירות הפוליטיות".
מה לדעתך הוא היה כותב על מה שקורה בימינו?
"אחרי שנפטר אמרתי: 'כמה הייתי רוצה לקרוא מחזה שלו כשהוא בן 80'. ‘רצח’ היה המחזה הפוליטי האחרון שכתב, הוא כבר היה באזור הפילוסופי. זה רצח שגורר רצח ואף אחד כבר לא יודע מה הסיבה. אני מאמין שהוא היה בתחומים של האבסורד, הפילוסופיה ומהות האדם, שתמיד היו אצלו ויכול להיות שזה היה גדל. חנוך ידע לקחת סיטואציות מאוד ברורות, להפוך אותן ולייצר את האבסורד שמעורר גיחוך וצחוק וגם נוגע בנימי הנפש הכי כואבים".
החיים קצרים מכדי לפחד
כמה הטקסטים מקבלים היום משמעות אחרת?
"ההבדל היחיד הוא שאולי הקהל לא יתפלא. הוא לא יוכל להגיד 'אויש, הוא נורא מגזים'. חלק מהאנשים לא תמיד רוצים לראות את המצב כשהם באים לתיאטרון, הם רוצים גוד טיים, תקווה וסיפור טוב. היום אף אחד לא צריך להזכיר לנו שמלחמות עולות בחיי אדם ואנשים מתים, אנחנו יודעים את זה עד לקצות האוזניים שלנו. אבל זה מדהים שהוא כתב את זה מזמן, שאנחנו לא ראינו את מה שראה. הרלבנטיות היא מוחלטת, טוטאלית ומבהילה".
לוין תמיד סקרן גם את הדור הצעיר. "חנוך היה אנרכיסט במובן הטוב של המילה, גם כששאל שאלות יסוד, וזה מאוד מאפיין צעירים שמוכנים להקשיב לטקסט ולהבין שחנוך לא היה דווקא שמאלני, שונא נשים או כל מיני סטיגמות שהדביקו לו. זו פרשנות לא אותנטית ולא נכונה לניסיון שלו להגיד לנו: 'תהיו אנשים יותר טובים, קבלו את האחר ובעיקר אל תיתנו לבזבוז ולהחמצה להוביל אתכם, אלא תבינו שהחיים קצרים וצריך לחיות אותם ולהתגבר על הפחדים'. אני חושב שצעירים מזהים יותר בקלות את הדברים האלה, וגם לא נבהלים מהדימויים שלו שלא פעם הרתיעו".
