הסרט "מסיבת נקניקיות" מגיע למסך הקטן, אך הקסם פג
הסרט "מסיבת נקניקיות" מגיע למסך הקטן, אך הקסם פג
סדרת האנימציה "מסיבת נקניקיות" היא המשך לסרט באותו שם. אבל מה שהיה חתרני וקורע מצחוק בסרט, ממצה את עצמו בסדרה במהרה
סרט האנימציה "מסיבת נקניקיות" מ־2016 היה אחד הדברים הכי מצחיקים שראיתי בחיי. סת' רוגן ושותפיו יצרו סרט אנימציה לא לילדים, ששובר כל טאבו קולנועי ועוקץ כל מנגנון ממסדי אפשרי: דת, מדינה, קפיטליזם, צרכנות, רדידות המערב (ובעיקר אמריקה), מערכת הבריאות וכמובן תעשיית המזון. ובהיותו סרט אנימציה הוא גם שחט את הפרות הקדושות של דיסני, פיקסאר ועולם הפרסום האמריקאי. נראה שרוגן וחבריו הגיעו במשימה ברורה להעליב את כולם. זה היה דליקטס. סרט מטופש ומבריק, מלוכלך ומצחיק. אחד הטובים של השנה ההיא.
קצת כמו שעשה "צעצוע של סיפור" לצעצועים, כך עשה "מסיבת נקניקיות" למוצרי מזון — הוא הקים אותם לחיים ונתן להם תודעה. כשבני האדם לא באזור, המוצרים בסופר מדברים ביניהם. ויש להם גם זיהוי אתני: הנאצ'וס מדברים במבטא מקסיקני, הבייגלים במבטא יהודי־אשכנזי, רוטבי הברביקיו מדברים במבטא אמריקאי דרומי, וכן הלאה.
למוצרים בסופר היתה אמונה: שבני האדם הם אלים, וברגע שהם בוחרים מוצר ויוצאים איתו מהסופר, הם עברו לעולם שכולו טוב, לעולם הבא, לגן עדן. אבל אז כמה מוצרים מוחזרים בידי הלקוחות לסופר, ובפיהם בשורה מרה: זה לא העולם הבא שם בחוץ, אלא גיהינום וייסורים. בני האדם מקלפים את המוצרים, קוצצים אותם, מטגנים אותם ולבסוף אוכלים אותם. כל האמונה שלהם מתרסקת ומוצרי הסופרמרקט מכריזים מלחמה על בני האדם. ואחרי שהמזון מנצח במלחמה, הם פוצחים באורגיה עצומה, של חיים בלי אלוהים ובלי אחריות או דין וחשבון. וכשעושים מה שרוצים, זה נגמר בסקס. לפחות ככה זה אצל סת' רוגן.
רוגן, כך הוא סיפר אז, עבד עליו שמונה שנים. אף אולפן כמובן לא רצה לגעת בסרט, עד שהגיעה מייגן אליסון עם חברת ההפקה שלה אנאפורנה, לקחה סיכון ורשמה צ'ק בסך 19 מיליון דולר לסרט, שהאנימציה שלו זולה ופשוטה בכוונה. אולפני סוני הפיצו. העובדה שהסרט קיבל סיווג המגביל אותו למבוגרים בלבד בוודאי הלחיצה אותם והצחיקה את רוגן. אבל הסרט היה להיט, והכניס בעולם 140 מיליון דולר, מה שהפך אותו בזמנו לסרט המצליח ביותר כלכלית עם סיווג למבוגרים בלבד.
לקח לרוגן ושות' עוד שמונה שנים למנף בעצלתיים את הצלחת הסרט ההוא ולהמשיך אותו כעת עם סדרה חדשה באמזון פריים. שמונה פרקים של 25 דקות, שמתחילים בדיוק בנקודה שבה הסתיים הסרט: באורגיית הניצחון הגדולה. בני האדם הושמדו, איש כעת לא יבשל, יאכל או יזרוק לפח את הפירות, הירקות, המאפים ומוצרי הטואלטיקה.
הסדרה נקראת במקור "Foodtopia" כי למשך כמה דקות בפרק הראשון נראה שמנקודת מבטם של המאכלים, הם יצרו לעצמם אוטופיה. בני האדם היו המפלצות שטרפו אותם, והם הובסו. אבל אז יורד הגשם הראשון, ולדמויות שזה עתה יצאו לראשונה מהסופר אין מושג מה זה, ולמה זה מפורר את הלחמים וממיס את הממתקים. לכן, אין מנוס — הם צריכים למצוא לפחות בן אדם אחד ששרד ושיסביר להם איך חיים את החיים בעולם הזה, הג'ונגל שיש בו מזג אוויר ועורבים, שמתגלים כסכנה לא פחות גדולה מבני האדם.
כמו בסרט, גם הפרק הראשון הוא מטח ברד של משחקי מילים ושעשועי לשון נופל על לשון. זה בלתי ניתן לתרגום, אבל מאוד מצחיק — כמו אוסף של בדיחות אבא שנאספו במשך שמונה שנים ורק חיפשו קונטקסט. גם חבריו של רוגן מהסרט התייצבו לסדרה: הוא עצמו מדבב את הנקניקייה הראשית, מנהיגת המרד; קירסטן וויג היא הלחמנייה הצמודה אליה; מייקל סרה הוא נקניקייה קטנה יותר, והכוח המיליטנטי ששואף להשמיד את האנושות עד האחרון שבהם; וויל פורטה מדבב את הבן אדם האחרון בעולם, שהופך להיות בן ברית של מוצרי המזון; ואדוארד נורטון מדבב בייגל שמשום מה נשמע כמו וודי אלן.
אבל עד מהרה, איפשהו לקראת סוף הפרק השני, תחילת הפרק השלישי, הבדיחה הולכת ומאבדת גובה. בעיקר כי נראה שהסדרה מבטלת את כל הרעיון של הסרט: אם שם בהפוך־על־הפוך, המזון גילה שהוא צריך להסתדר בלי בני האדם ונלחם בהם, כעת הגיבורים חוזרים בהם ומחפשים בני אדם כדי לשרוד. פתאום הם לא עצמאים כפי שהיו בסרט. והבדיחות נהיות דלות יותר וחוזרות שוב ושוב להומור ישבנים וצואה, ועם תפניות לא מאוד מפותחות, כמו שוק שחור של מסחר בשיני אדם. הרעיון המבריק של הסרט על החלפת התפקידים בין אנשים ובין מצרכים, ליצירת שיקוף מטאפורי של חברה הנלחמת על עצמאותה, הגיע למבוי סתום והסדרה לא מצליחה למצוא מה היא בעצם רוצה להגיד. אז יש שם בדיחות בשפע, אבל אין פאנץ'.
