השחקן אלעד אטרקצ'י: "מלכתחילה אנחנו לא אזרחים שווי זכויות. אני מפחד"
השחקן אלעד אטרקצ'י: "מלכתחילה אנחנו לא אזרחים שווי זכויות. אני מפחד"
השחקן המוכשר מככב בגרסה החדשה ל"מלאכים באמריקה" שעולה עכשיו בקאמרי. הוא אמנם נולד שנה אחרי שהמחזה עטור הפרסים נכתב אך מרגיש שבאקלים הפוליטי הנוכחי הוא רלוונטי מתמיד. "המחזה עוסק בבני אדם ובמערכות יחסים אבל עם כל מה שקורה במדינה יש בו רגעים שכאילו לקוחים מהחדשות"
עוד בזמן הלימודים בסטודיו של יורם לוינשטיין חלם השחקן אלעד אטרקצ'י לגלם את דמותו של פריור, הומוסקסואל צעיר שבן זוגו עוזב אותו כשהוא גוסס מאיידס, במחזה עטור השבחים "מלאכים באמריקה". כששמע שגלעד קמחי, מנהלו האמנותי של התיאטרון הקאמרי, מתכוון להעלות אותו, הוא הסתער על המשימה. "הייתי באובססיה על הדבר. הזמנתי את המחזה באנגלית, קראתי ספרים ומאמרים, השגתי את הבוטלג של ההצגה בלונדון, התאהבתי בתפקיד הזה".
הדרמה הפיוטית־פנטסטית "מלאכים באמריקה" נכתבה על ידי המחזאי והתסריטאי היהודי אמריקאי טוני קושנר (שכתב עם שפילברג את "מינכן" ו"פייבלמנים") לפני 35 שנה. המחזה הועלה לראשונה בארצות הברית ב־1991 ונחשב לאחד החשובים ופורצי הדרך של המאה ה־20 ואף גרף את פרסי הטוני והפוליצר. ב־2003 עובד למיני סדרה בכיכובם של אל פאצ'ינו ומריל סטריפ ובהמשך לאופרה בפריז.
אטרקצ'י (34) נולד וגדל בפתח תקווה. כיום מתגורר בתל אביב. לצופי הטלוויזיה הוא מוכר מהסדרה "בלאדי מורי" ומסדרות הנוער "כפולה" עם נועה קירל ו"ילדי בית העץ". את דרכו בקאמרי החל לפני חמש שנים ב"רומיאו ואמא" ומאז שיחק ב"תחושת בטן", "רינגו", "פיקוח נפש", "לילה בפריז", "פיטר פן" ולאחרונה הוא גונב את ההצגה כמעצב אופנה גיי מוחצן במחזמר "החב"דניקים".
העלאת "מלאכים באמריקה" נדחתה עקב הקורונה וכך יצא באופן סימבולי כמעט שהמחזה עולה בתקופה הכי חשוכה שידעה הקהילה הלהט"בית בשנים האחרונות, עם רשימות שחורות והצהרות על תוכניות חינוך שמחזירות אותנו שנים אחורה. אטרקצ'י, הומוסקסואל מוצהר, מרגיש שזו במידה מסוימת שליחות להעלות את ההצגה דווקא עכשיו ושהיא מאוד רלוונטית לימינו. "המחזה עוסק בבני אדם, במערכות יחסים, בפחדים ובהתמודדויות אנושיות וזה תמיד רלוונטי. כשהייתי צעיר מאוד פחדתי מאיידס והחרדה הזו טבועה בי כי הבנתי שאני הומו ושאיידס זו מחלה של הומואים. הדמות שלי במחזה חווה נטישה, וחרדת נטישה זה פחד גדול שלי. זה לא משנה אם אתה בשנות ה־80 או ב־2023, זה מפחיד.
"כשקראתי את המחזה פעם ראשונה לא התעמקתי בפוליטיקה אלא בנפש של הדמויות ובמערכות היחסים. אבל היום, עם כל מה שקורה במדינה, יש רגעים שנשמעים כאילו הם לקוחים מהחדשות ואנחנו מצטמררים מזה בחזרות. דמותו של רוי כהן למשל, מבוססת על רפובליקני מאוד שמרן וקשוח (משפטן יהודי אמריקאי שעבד לצידו של ג'וזף מקארתי ופעל נגד הקהילה הגאה למרות היותו הומו בארון - מנ"ש). אחת הדמויות אומרת לו שעוד כמה שנים הם יוכלו להשתלט על מערכת המשפט, לקדם ולטפל בנושאים שחשובים למפלגה השמרנית כמו ערכי משפחה, הפלות, גזע ודת, ובית המשפט יהיה מורכב כולו משופטים רפובליקנים כדי שיהיה להם כוח והשפעה והם יוכלו להביא לסופו של הליברליזם".
אטרקצ'י נולד שנה אחרי שנכתב המחזה וגדל באקלים אחר בכל הקשור ליחס להומוסקסואלים. הוא יצא מהארון בהדרגה בגיל 18, אז סיפר לכמה ידידות ולאמו וכעבור תקופה גם לאביו. הם קיבלו אותו בחיבוק. "היה לי הרבה מזל אבל נורא פחדתי מהתגובה של כולם. זה לא היה מה שזה היום להיות הומו, בטח בתל אביב. זו היתה עדיין קללה. הייתי בטוח שאתחתן עם אישה ואסתיר את זה כל החיים. יש לי צורך בסיסי שיאהבו אותי, בכל זאת אני שחקן, ופחדתי שזה יגרום לאנשים לא לאהוב אותי".
איך אתה חווה את הימים האלה עם כל האמירות של הפוליטיקאים על הקהילה?
"פחד אלוהים. זה נוגע לי בכל העצמות השבירות. אני מפחד שיהיו חוקים שיפלו נגדי. אנחנו מלכתחילה לא אזרחים שווי זכויות ונקודת המוצא שלנו לא כמו כולם, וללכת אחורה זה כל כך חמור שזה לא נתפס בעיניי. זה מפחיד שיש את הפתח הזה לעומדים בראש. הרי טראמפ לא אמר תלכו ותרביצו לאפרו־אמריקאים בארצות הברית, אבל הוא נתן לגיטימציה לעליונות הלבנה להרים את הראש ומקרי האלימות נגד שחורים עלו פלאים בתקופתו. אז אני מפחד שזה יקרה גם אצלנו. אני לא רוצה שאנשים ירשו לעצמם להיות הומופובים בפומבי בגלל שעכשיו מותר".
חוץ מפחד זה גם מעליב?
"בטח! זה מחזיר אותי לילד שלא רוצה לגלות לאף אחד שהוא הומו. זה לא רק עלבון זו פגיעות, אתה מרגיש חלש מול הדבר הזה. אני מנסה להזכיר לעצמי שאני כבר לא הילד הזה ולא במקום הזה אבל זה פוגע".
את הפגיעות הוא מצליח לשלב בצורה מכמירת לב בדמות של פריור ומביא לראשונה איכויות חדשות לבמה. "זה דורש ממני להביא עומק אחר. אני משחק אדם שנפגע ונחבט מהמציאות ומהחיים. היתה לי בדיחה שהייתי אומר 'טוב, אני אמות לבד, סבבה', וזו בעצם בדיחה שהיא מגננה כי זה היה הפחד הכי גדול שלי. היו לי בראש הומואים שמזדקנים לבד ופחדתי שאני אהיה כזה שמארחים אותו לשישי כי אין לו משפחה. אנחנו כבר לא חיים בעולם הזה יותר אבל לילד שבי עדיין יש את התפיסה שהוא מפחד להזדקן לבד והוא רוצה להקים משפחה ושיהיה לו בן זוג".
ויש לך בן זוג?
"לא. אני דוחה את זה לאחרי ההפקה, אני צריך את הבדידות להצגה, כדי שיהיה לי חומר לעבוד ממנו. אני מכור לעבודה, ירשתי את זה מההורים שלי, ותודה לאל ולגלעד יש לי הרבה עבודה.
"יש משהו קצת מחרפן במחזה הזה, אתה נשאב לעולם הפנימי של הדמויות וזה מערבל. האנשים שם עוברים דברים לא פשוטים. אחרי הקריאה הראשונה נהייתי חולה. רוב ההצגה אני על מיטה אבל מסיים סחוט, ריק, אין לי מה לתת יותר וזו תחושה טובה לשחקן, לא חוויתי דבר כזה לפני. יש גם יראת כבוד לטקסטים, כולם מדברים על זה, כולם מכירים את זה, כולם רצו לשחק את זה. אז אני מרגיש שיש לי הרבה על הכתפיים".
כמעט בכל ההצגות הוא גילם תפקידים של הומואים, אבל מודה שלא נמאס לו מהטייפקאסט שדבק בו. "אני מסביר שאני לא משחק נטייה מינית אלא בן אדם. מסקרן אותי לדעת מה אנשים יחשבו על ההצגה, מה אבא שלי יגיד. ההורים שלי מאוד אוהבים מה שאני עושה ומאוד גאים בי. גם הם שואלים למה אני לא משחק סטרייטים, אני מבין את זה, זו שאלה לגיטימית. אני רוצה לשחק הומואים כי אני אוהב את זה, זו האמנות שלי וזה מה שמעניין אותי ובוער בי. אלה הפחדים שלי, התחושות שלי, הקהילה שלי, האנשים שמסקרנים אותי. אולי מתישהו זה ישתנה".
הבמאי גלעד קמחי: "כולנו זקוקים לחמלה"
"מלאכים באמריקה" שמעלה עכשיו גלעד קמחי בקאמרי, מחולק לשני חלקים. בשבוע שעבר עלה חלקו הראשון ל־50 הצגות בלבד, בליווי תזמורת המהפכה בניצוחו של רועי אופנהיים למוזיקה מקורית של אמיר לקנר, ובהשתתפות אטרקצ'י, נדב נייטס, אביגיל הררי, יואב לוי, שהם שיינר, עירית קפלן, מיה לנדסמן, דודו ניב ומתן און ימי. העלילה מתרחשת באמצע שנות ה־80 בניו יורק, בשיא מגפת האיידס בימי כהונתו של רונלד רייגן כנשיא, ועוקבת אחר שמונה דמויות, כולן נמצאות ברגע קריטי בחייהן: פריור (בגילומו של אטרקצ'י) שמגלה שהוא חולה באיידס, בן זוגו לואיס שעוזב אותו, זוג מורמונים שכשהאישה מגלה שבעלה הומו היא מתערערת, עורך דין בכיר הומופוב שמגלה שיש לו איידס ומספר שזה סרטן בכבד ועוד.
בהצצה לחדר החזרות בשבוע שעבר אמר קמחי: "יצא שהמציאות היומיומית שלנו נפגשת באופן בוטה עם ההתעסקות בשחיתות פוליטית שהמחזה נוגע בו, אבל המשיכה הראשונית והעמוקה שלי לחומר היא בעיקר בגלל כתיבה פנומנלית עם דמויות עמוקות נוגעות ללב ומערכות יחסים שכולם יכולים להזדהות ולהתחבר אליהן בלי קשר אם הם להט"בים או לא. המחזה בסופו של דבר מתעסק בחמלה, הגיבורים מחפשים מי שיחמול עליהם. זה הדבר הכי רלוונטי למצבנו היום. כולנו זקוקים לחמלה ומחפשים אותה מכל הצדדים והמינים והלוואי שהחומר הזה יצליח לחלחל לצופים ויגרום לאנשים לעשות חשבון נפש עמוק יותר".
