למה הסרטים נהיו כל כך ארוכים בשנים האחרונות?
למה הסרטים נהיו כל כך ארוכים בשנים האחרונות?
מ"ספיידרמן" דרך "מטריקס" ועד ג'יימס בונד: כל שוברי הקופות הגדולים בשנים האחרונות נמתחים מעל שעתיים וחצי. אבל למה, לעזאזל, אפילו סרט קליל ומטופש כמו "מהיר ועצבני 9" צריך להיות ארוך כמו אפוס היסטורי או סרט אירופי גבה־מצח? כלכליסט צלל למעמקי הסוגיה וחזר עם רשימת אשמים, שכוללת את הטכנולוגיה, בתי הקולנוע, נטפליקס ואפילו פורטנייט
אומרים שלדור הטיקטוק אין זמן לתכנים ארוכים. הכל צריך להיות קצר ומהיר. דברים דומים נאמרו בעבר על "דור הטוויטר" ו"דור ה־MTV". כל התכנים צריכים להצטמצם ולהידחס יותר ויותר כדי לזכות בהצלחה רחבה. אבל אם זה כלל הזהב, איך ייתכן שסרטי הקולנוע הכי מצליחים רק הולכים ומתארכים? קחו למשל את "ספיידרמן: אין דרך הביתה", הסרט הכי מצליח בשנה החולפת — ממתי צריך שעתיים וחצי בשביל סרט קומיקס? הרי "ספיידרמן" (2002) של סם ריימי נזקק לשעתיים בלבד.
והוא לא לבד כמובן. אם הלכתם בשבועות האחרונים לקולנוע, יש סיכוי שהסרט ועוד 20 דקות פרסומות הושיבו אתכם דבוקים לכיסא במשך שלוש שעות, ולא משנה אם הלכתם ל"חולית" (155 דקות), "בית גוצ'י" (158 דקות), "מטריקס: התחיה" (148 דקות) או "הנצחיים" (156 דקות): בין שזו דרמה תקופתית, בין שאפוס מדע בדיוני ובין שסרט גיבורי־על של מארוול, שעתיים וחצי הפכו להיות הסטנדרט החדש. יוצא הדופן החצוף מכולם היה ג'יימס בונד, שבסרט הפרידה מדניאל קרייג לקח את הזמן שלו עם שעתיים ו־45 דקות לחלוטין לא מוצדקות.
אפילו בנטפליקס הסרט הכי נצפה בשבועות האחרונים הוא "אל תביטו למעלה" — קומדיה חביבה ואקטואלית באורך 138 דקות. והרי קומדיות אמורות להיות קצרות.
זה לא היה כך בעבר: "איירון מן" (2008), הראשון בסרטי היקום הקולנועי של מארוול, נמשך שעתיים, לעומתו "הנוקמים: סוף המשחק" (2019), שסגר את המהלך העלילתי שהתחיל 11 שנה קודם, נמשך שלוש שעות; "מלחמת הכוכבים" הראשון (1977) ארך שעתיים, "מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי" (2017) התארך לשעתיים וחצי; "מהיר ועצבני" הראשון (2000) האיץ ל־106 דקות ו"מהיר ועצבני 9" כבר זינק לשעתיים וחצי איטיות.
נכון, יש סרטים רבים שאורך אימתני מתאים להם, כמו אפוסים היסטוריים שדוחסים שנים רבות לתוך כמה שעות, דוגמת "לורנס איש ערב" או "הסנדק". גם סרטים שלוקחים את הזמן באיטיות כדי להדגיש את הנוכחות של הזמן בתוך החוויה הקולנועית, סרטים שעוסקים בפיוט ובהתבוננות ומדגישים את הסטטיות של הקיום זקוקים לרוחב היריעה — אלה הסרטים האירופיים במוצאם או ברוחם של יוצרים כמו אנדריי טרקובסקי, בלה טאר ולב דיאז שאורכם אמנותם. ועם כל הכבוד ל"מהיר ועצבני 9" ודומיו — הם לא נופלים בקטגוריות האלה. כאן מדובר בהגדרה חדשה של המושג "שובר קופות": אם זה ארוך זה כנראה מושקע, גדוש ומלא בכל טוב, כזה המבטיח ערב שלם של בידור ואקשן. יותר מכל זה מזכיר את עולם המזללות האמריקאי שמגיש לצופיו מנות ענקיות להתפקע בבופה של "אכלו כפי יכולתכם".
ארוך יותר משמעו מצליח יותר בדירוגים
סיפור תולדות האורך של שוברי הקופות אינו קשור להחלטות אמנותיות, אלא להתפתחויות בטכנולוגיה של הפצת הסרטים. עד לפני כעשור, כשסרטים עדיין הופצו בפילם, המשמעות של סרט ארוך במיוחד היתה הגדלה ניכרת בתקציב הדפסת העותקים ועלות השינוע של גלגלי הסרט ברחבי העולם. אולפני הסרטים דרשו בחוזים מהבמאים שיגישו להם עותק גמור של מקסימום שעתיים. ויוצאי הדופן היו נדירים — סרטי פעולה יקרים גלשו לשעתיים ורבע, דרמות איכות חצו את קו השעתיים וחצי.
היה בזה גם היגיון קופתי ומסחרי: לפני עידן המולטיפלקסים, כשבתי הקולנוע הכילו אולם אחד או שניים, סרט של שעתיים אפשר היה לשבץ לארבע־חמש הקרנות ביום וכך להגביר את כמות הכרטיסים היומית שהוא מוכר.
אבל כיום, כשההפצה דיגיטלית והמולטיפלקסים יכולים לשבץ את "ספיידרמן" בשישה אולמות במקביל, לאורכם של הסרטים אין יותר משמעות כלכלית משמעותית, לא בהדפסה, לא בשינוע ולא בשיבוץ.
מי שמרוויחים מהעובדה שהסרטים הולכים ומתארכים ואף מעודדים אותה הם שירותי הסטרימינג. מרגע שנטפליקס התחילה לפרסם את נתוני הצפייה שלה באופן תקופתי וסדיר, התברר שהפרמטר שלפיו החברה מודדת את הצלחתה אינו כמות הצפיות בסרטים, אלא כמות השעות שמנוייה צפו בהם. וברגע שיחידת המדידה היא שעה או דקה, ברור שיצירות ארוכות עוזרות להגדיל את נתוני ההצלחה של יצירה (זו שיטה שנהוגה גם במצעדי הפזמונים העכשוויים ולכן גם אלבומי פופ נהיו ארוכים יותר ויותר בשנים האחרונות).
קחו למשל את "האירי" של מרטין סקורסזי. בסרט צפו כ־60 מיליון פעמים, נתון יפה אבל רחוק מאוד מ־104 מיליון הצפיות של סרט כמו "דוכן הנשיקות 2". ובכל זאת, ברשימת הסרטים הכי נצפים בתולדות נטפליקס, "האירי" ממוקם במקום הרביעי, לפני "דוכן הנשיקות 2" כי עם אורך של שלוש שעות וחצי הוא הניב לנטפליקס יותר זמן צפייה.
"התחרות בין חברות המדיה הגדולות נהפכה לתחרות על דקות צפייה", מסביר היזם דורון ניר, ממייסדי סטרים־אלמנטס, פלטפורמה ליוצרי תוכן וידיאו ברשתות חברתיות והפודקאסט "גיקונומי". "אם בעבר ההצלחה של סרט נמדדה קודם כל לפי כמה כרטיסים נמכרו בסוף השבוע הראשון להקרנתו, היום הדבר היחיד שמזיז לחברות הסטרימינג הוא אם נמשיך לשלם את דמי המנוי החודשיים. לכן חברות הסטרימינג מודדות הצלחה לפי כמה זמן המנויים מבלים מול התכנים שלהן. ואם התחרות היא על דקות צפייה, אז מנהלי מוצר יעשו 'אופטימיזציה לזמן הצפייה'. זה ההיגיון מאחורי החופש לערוך גרסאות של שעתיים וחצי ואפילו שלוש לסרטים שהיה אפשר לסיים בכיף בשעה וחצי".
וזו הסיבה לכך שהשנתיים האחרונות גרמו לחברות המדיה והסטרימינג לתת אור ירוק לבמאים מפורסמים ליצור יצירות באיזה אורך שבא להם, דבר שאף אולפן לא היה מאשר לפני חמש שנים. וכך, לצד "האירי" של מרטין סקורסזי, HBOMax אפשרה לזאק סניידר לערוך מחדש את "ליגת הצדק" שלו לסרט בן ארבע שעות; דיסני פלוס נתנה לפיטר ג'קסון אור ירוק להפוך סרט תיעודי באורך שעתיים על הביטלס ליצירה בת שמונה שעות. וזו הסיבה שכל התכנים של תאגיד דיסני, ובעיקר של החברות־הבנות אולפני מארוול ולוקאספילם, שמופצים בבתי הקולנוע, הפכו למפלצות של שעתיים וחצי — כי בדיסני חשבו מראש על העתיד בסטרימינג, ועל שעות הצפייה שיירשמו בפרוטוקלים למשקיעים, ולא על ההווה בבתי הקולנוע.
התחרות האמיתית של נטפליקס היא פורטנייט
בריאיון ב־2019 אמר מנכ"ל נטפליקס ריד הייסטינג שמבחינתו זמן הצפייה בתוכני החברה הוא מדד חשוב יותר מאשר כמות המנויים לשירות. ההיגיון הוא שביום מן הימים יגיעו שירותי הסטרימינג המתחרים לרוויה מבחינת כמות מנויים, כשהבכירים שבהם יתאזנו על כמות מנויים דומה, ולכן הדרך היחידה להוכיח למשקיעים בבורסה מי החברה המובילה תהיה באמצעות הנתון שמוכיח איזו חברה גורמת למנוייה לבלות עם תכניה יותר שעות. "המדד היחיד הוא הזמן", אמר הייסטינגס. "וזו הסיבה שנטפליקס אמרו בעבר שמבחינתם פורטנייט הוא תחרות גדולה יותר מאשר דיסני פלוס", אומר ניר.
וכך, שוב הטכנולוגיה מאחורי הקלעים היא זו שמכתיבה את אורכי הסרטים, ולא התוכן. פעם הכלכלה דרשה מהסרטים להתקצר, עכשיו החשבונאות מעדיפה שהם ילכו ויתארכו. וכל עוד נטפליקס, דיסני ו־HBO / וורנר אחראים על רוב התוצרת הקולנועית שמגיעה אחר כך לסטרימינג, אפשר לחזות בקלות שהסרטים רק ילכו ויתארכו.
