תיאטרון תמונע מציג: אנטיגונה גרסת 2023
תיאטרון תמונע מציג: אנטיגונה גרסת 2023
המחזה הקלאסי של סופוקלס עולה בגרסה עדכנית בתיאטרון תמונע, עם דמויות חדשות שמתערבבות עם השחקנים שמגלמים אותן. אייל שכטר, שמגלם את אדיפוס, מסביר איך המחזה, שנכתב במקור כתגובה למשבר הקורונה, התגלגל להיות רלוונטי למחאה בהפיכה המשטרית: "זה הזמן למעשים, לגרום לדברים שיקרו"
"הם אומרים שהמגפה היא מין חלום רע שיעבור. ואז הם אומרים שהמלחמה היא מין חלום רע שיעבור. ואז הם אומרים ששלטון אימים הוא חלום רע שיעבור. והם אומרים ואומרים כל מיני דברים... מחלום רע אחד לאחר. מי שעובר זה אנחנו". הטקסט הזה לא לקוח מההפגנות והמחאות ברחובות, אף שהוא נשמע רלוונטי מתמיד. את המילים האלה אומר אדיפוס במחזה "אנטיגונה" גרסת 2023, עיבוד של נאוה צוקרמן למחזה הקלאסי של סופוקלס שנכתב לפני 2,500 שנה, ועולה בבימויה בימים אלה בתיאטרון תמונע, ומתכתב עם המציאות הישראלית.
"המחזה דווקא לא התחיל משלטון האימים הנוכחי, אלא נולד בקורונה", מספר השחקן אייל שכטר (59), שמגלם בהצגה את המלך אדיפוס — תוספת עדכנית למחזה שלא הופיעה במקור. "המחזה מתחיל כשיש מגפה בעיר ומשם זה הגיע. כולנו היינו בתחושה של סוף העולם, ניסינו להרים את הראש מעל המים וליצור. כל מה שקשור לאמנות נסגר והיה ברור שלשלטון פחות אכפת מאיתנו. השליט האבא עלה כל ערב ואמר שצריך לרחוץ ידיים, ואני אמרתי לעצמי 'איפה אני פאקינג נמצא?'. הרגשנו שאנחנו חיים בתוך בדיחה ומשם זה התחיל להיכתב. וככל שהתקדמנו הטקסט התעדכן כדי להתייחס לימינו אנו ולשלטון הנוכחי, שלא עושה לנו טוב ואין לו שום מטרה לעשות טוב.
"לא היינו צריכים את השיח הזה בחדר חזרות, זה צועק לנו מול העיניים. לדבר על השלטון הנוכחי עושה לי לא טוב. ברור לי לחלוטין שזה שלטון רע ושיש לו מטרות מאוד ספציפיות שלא קשורות לחיים של תושבי ישראל וזה זמן למעשים, לא לדיבורים, לגרום לדברים שיקרו. הם כבר דופקים על השערים ומנערים אותם בעוצמה".
1 צפייה בגלריה
שכטר: אדיפוס חווה בכל פעם מחדש את העובדה שבתו עומדת למות, כי היא מתנגדת לצווי השלטון, והוא רוצה להצילה. זה המקום שהכי דיבר אלי, כאבא"
(צילום: דוד קפלן)
שכטר שמעולם לא חשש להביע דעתו ולהיות מעורב בהפגנות ומחאות, מודה שבתקופה הזו יש לו בעיה. "כל מה שקורה עכשיו זה בגלל שאנחנו מורעלים מהכיבוש ושמים את זה בצד. השטחים לאט לאט הופכים להיות חלק מדינת ישראל, יש פה 2.5 מיליון איש שאנחנו רומסים אותם ועכשיו אנחנו חוטפים את זה בראש. ברור שההפגנות האלה צודקות, אבל תמיד אומרים שזה לא הזמן לדבר על פלסטינים. אז מתי כן הזמן? הרי זה מהות כל העניין.
"קשה לי עם זה שניתקו לחלוטין את העניין הפלסטיני מהסיפור, ולכן אני עם האנשים שצועדים, אבל אני מרגיש שיש כאן משהו לא נכון, שמתעלמים ממנו לחלוטין. כולם מצקצקים בלשון אבל איתמר בן גביר עלה לשלטון בגלל הבעיה הפלסטינית ואם רוצים שההשפעה שלו ושל אבי מעוז תרד, חייבים לטפל בבעיה הזאת ולמצוא פתרון אמיתי של חיים משותפים בכבוד, אחרת לא נצליח לחיות פה חיים נורמליים".
המחזה "אנטיגונה" מתקיים על רקע מלחמה, מגפה וטרגדיה משפחתית, ונפתח עם מותם של שני אחים שנלחמו אחד בשני על השלטון. גרסת 2023 חושפת את העירום המוחלט של השלטון — הבורות, הגזענות, התככים וההשפלות. הדמויות הן גם שחקנים בתיאטרון, שמשקיפים על התפקיד מהצד ושואלים שאלות, גם על האמנות שלהם. בהדרגה השחקנים והדמויות מתערבבים זה בזה.
לצדו של שכטר מככבים לנה פרייפלד (אנטיגונה), ריקי חיות, גיל אלון, שירה קצנלבוגן ועוד. מלבד אדיפוס, גם אשתו/אמו יוקסטה היא תוספת עדכנית למחזה, שלא נכללה במקור. הקהל אינו יושב במקום אחד. הוא עובר עם השחקנים מחלל לחלל, מה שמעצים עוד יותר את החוויה. אדיפוס מקבל את הקהל עם מילות התוכחה ומקווה שבתיאטרון הוא ימצא הארה ויופי.
"כשקראתי את המחזה הבנתי שהוא עוסק בעיקר במשפחה", מסביר שכטר. "אדיפוס חווה בכל פעם מחדש את העובדה שבתו אנטיגונה עומדת למות, מפני שהיא מתנגדת לצווי השלטון, והוא רוצה להציל אותה. הוא אבא דואג וזה המקום שהכי דיבר אלי, כאב לשתי בנות, שהן הדבר הכי חשוב לי בעולם".
שכטר פרץ לחיינו לפני יותר מ־35 שנה, כשהקים עם אמיר בן דוד את להקת אבטיפוס ("תשאירי לי מקום לחבק אותך", "מועקה"), שזכתה להצלחה. בהמשך הוציא אלבום סולו, כתב וערך בעיתונים, ובהדרגה העביר את מרכז פועלו למשחק בקולנוע ("לנגד עיניים מערביות", "שנת אפס"), טלוויזיה ("שנות הירח", "תנוחי", "כדברא") ובשנים האחרונות בעיקר בתיאטרון: הוא זכה בפסטיבל תיאטרונטו להצגות יחיד עם "רצח בכביש המהיר" (2010); שיחק בהצגות ילדים ונוער ("אדיסון" ו"אלוף העולם" משירי חנן בן ארי בתיאטרון אורנה פורת); ובתיאטרון הבימה ("החולה ההודי" ו"זרעים של שתיקה"). בשנים האחרונות הוא משחק בעיקר בפרינג' ("קין" ו"פדרה אהובתי" בתמונע, "מהפכניות" ו"אחוזת וייס" של אנסמבל אספמיה).
רוב השחקנים שואפים להגיע לרפרטוארי, ואתה דווקא חתכת משם לפרינג'. למה?
"גם אני רציתי להיות שם, אבל כשהגעתי להבימה אחרי התיאטרונטו, משהו שם לא הסתדר לי נכון. אני זוכר שישבתי בחדר ההלבשה מול המראות היפות ואמרתי לעצמי 'אייל, זה מה שאתה רוצה לעשות?'. הבנתי שאני לא מסוגל לעשות את אותה הצגה 15 פעם בחודש ואני צריך לנוע למקום אחר. היום אני מסתער על התפקיד ויולד אותו בכל פעם מחדש, כי יש הצגה פעמיים או שלוש בחודש, וזה דורש התגייסות יותר גדולה. נכון שהמשכורות פחות גבוהות, זה סוג התיאטרון שאני רוצה לעשות, לזה אני בנוי, ואני מצליח לעמוד באתגר של לפרנס את ביתי".
"אם מחר יפנו אלי מתיאטרון גדול עם תפקיד טוב, לא אפסול, אבל לא ארצה לחזור להיות במקום קבוע. אני יותר אוהב את הפירות והירקות שנזרעים בפרינג'".
שכטר מעולם לא זנח את עולם המוזיקה, וגם באנטיגונה הוא ערך וכתב את הפסקול (עם טל יניב). "המוזיקה בהצגה היא אחד הדברים הכי נפלאים שיצא לי לחוות. זה הרגע שאת מבינה שכל החלקים של ההצגה מתחברים", הוא מספר.
"המקום שאני באמת הכי רוצה להיות בו הוא במוזיקה. אחרי שהוצאתי אלבום סולו, הבנתי שאני לא אוהב להיות סוליסט ואני אוהב לעבוד עם אמיר, טל ושרון (יניב והולצמן, בהתאמה, חברי אבטיפוס. מנ"ש). ב־2016 החזרנו את אבטיפוס לפעילות, הוצאנו אלבום והתחלנו להופיע. אנחנו כל הזמן מקליטים, אבל בגדול, הפעילות שלנו לא מזיזה שום סיסמוגרף.
"זה נורא קשה, בייחוד בגלל האופי הפרינג'י שלי. לא בא לי לעשות שוב ושוב את השירים הישנים. אבל זה מה שהקהל רוצה בעיקר — לשמוע את מה שהיה פעם, ושלא נבלבל לו את המוח. המטרה שלנו היא לנסות לחזור להיות להקה של אולמות גדולים. אנשים לא יודעים שחזרנו, ואין לי יותר מדי מה לעשות עם זה חוץ מאשר להמשיך לנגן ולקוות שיום אחד יגיע שיר שלנו יתפוצץ ברדיו, ושוב נגדל".
