"אני כמו צלם טבע שתקוע חצי שנה בתיעוד דרדר"
"אני כמו צלם טבע שתקוע חצי שנה בתיעוד דרדר"
יעל נאמן, הזוכה הטרייה בפרס עגנון, היא עוף מוזר בענף הספרות הישראלי, עם שפה ייחודית שמשלבת סיפורת, מסה ותיעוד, קצב כתיבה איטי וסלידה מפרסום: "אני מתעניינת בדברים שהיו ואינם, או ישנם אך אינם נראים"
"יש תחושה של פחד גבהים אחרי הזכייה", אומרת הסופרת יעל נאמן, הזוכה הטרייה בפרס עגנון לאמנות הפרוזה לשנת תשפ"ב. "זה מאוד יפה שהפרס לא צמוד לספר מסוים, והוא לא חלק מתחרות גלויה. בפרסים מייצרים המון עלבונות ואכזבות, כל כך הרבה יתר משמחות, כי רק אחד זוכה. אילו הייתי שופטת בוועדות פרסים הייתי תמיד חושבת על מי שלא זכה, לא הייתי מסוגלת לבחור".
הצניעות הזאת מאפיינת היטב את נאמן (61), סופרת שקטה שמפרסמת אחת לכמה שנים, ולא צצה בפיד הפייסבוק כל שני וחמישי. זו גם הסיבה שקשה להגדיר את מקומה בעולם הספרות הישראלית. ב־1998 היא פרסמה ספר לבני נוער, "יום שלישי הכתום", וגם רומן אירוטי שנקרא "שמועות על אהבה". אבל רק כשפרסמה סיפורים ושירים בכתב העת "מטעם", היא החלה לקבל הכרה. הפריצה שלה כסופרת היתה ב־2011 עם ספרה "היינו העתיד", רומן על חיי הקיבוץ שבו גדלה, הכתוב כולו בגוף ראשון רבים, "אנחנו". אחריו פרסמה את קובץ הסיפורים "כתובת אש" (2013), ספר הנוער "מרותקת" (2015), ואת הרומן התיעודי "היה היתה" (2018) על מתרגמת הספרות האנונימית למדי פזית פיין.
והנה באה פתאום הזכייה בפרס עגנון, ומזכירה את נוסחי הכתיבה הייחודיים לנאמן, המשלבים בין סיפורת, מסה, ממואר ותיעוד. "זה בא מהלא מודע, מתוך ניסיון לתאר משהו שאני רואה שהוא לא מילים ולא תמונות", אומרת נאמן על הסגנון שלה. "צורות הכתיבה האלה הן מין פתרונות שמצאתי כדי לתאר את הדבר שאני רואה. כתיבה נחשבת למופת של פיכחון אבל היא גם מופת של עיוורון, היא נעשית מכל כך הרבה מקומות שלא נראים או נראים לרגע".
איך נוצר הקול של ה"אנחנו" בתיאור חיי הקיבוץ?
"כל מי שחי בקיבוץ מדבר עליו בלשון רבים: 'היה לנו', 'עשינו'... והאילוץ של ה'אנחנו' בספר עזר לי לבנות את ההוויה הזאת, של קבוצה כל הזמן, המחשה של פורטרט אישי שהוא קבוצתי".
ב"היה היתה" עשית ניסיון ספרותי מיוחד — כתבת דיוקן של אשה אלמונית יחסית, מין כל־אשה או כל־אדם, דרך ראיונות עם המכרים שלה.
"נכון, אבל בסיפור חייה היו הרבה דברים משותפים לרבים מבני דורה. הרגשתי כמו צלם של הנשיונל ג'יאוגרפיק שתקוע מול דרדר חצי שנה. ההתבוננות וההקשבה מעלים הרבה דברים".
כישלון שיפה יותר מהצלחה
נאמן גדלה בקיבוץ יחיעם, וגרה כיום בתל אביב עם בן זוגה דני טרץ', מו"ל ואיש תיאטרון. יש לה תואר שני בספרות כללית ופילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב ובמשך שנים עבדה בעולם העיתונות הכתובה, כמגיהה ועורכת, ובהמשך גם במו"לות.
שופטי פרס עגנון תיארו אותך כמי ש"משרטטת מהלך של התחקות אחר מה שהיה ואיננו עוד".
"אני מתעניינת בדברים שפחות רואים אותם, שהיו ואינם, או ישנם אך אינם נראים. דברים שנבלעו. לפזית גיבורת 'היה היתה', למשל, אין באופן פורמלי מי שידליק נר לזכרה, אבל היא כן נוכחת אצל החברים שלה. היא עצמה לא הצליחה לסיים תרגום שלה לבשביס־זינגר, כי לא יכלה להשלים עם זה שהספר מתאר שני רחובות בוורשה שבמציאות לא נפגשים. אז הסיפור שקע איתה. אבל הוא יותר יפה מסיפור על מתרגם שכן הצליח לסיים את התרגום. גם לדברים שלא יצאו לפועל, או לא עמדו במבחן התוצאה, יש קיום. בטח בספרות, שהיא משוחררת ממבחן התוצאה".
"כשהשם שלי מתפרסם, אני מתכווצת"
את מרגישה במאבק עם הצורך לפרסם יותר?
"אני שונאת פרסום. אמנם שנה שבה פרסמתי ספר מכניסה לי יותר כסף, אבל בכל שנה שלא יוצא לי ספר אני משוחררת מכל כך הרבה דברים. כל מה שקרה עם הספרים הפתיע אותי. כשכינו אותי 'מחברת רב המכר', חשבתי: 'אני כתבתי ספר, לא חיברתי רב מכר', היה לי ברור שזה לא משהו שמתפרנסים ממנו. אבל איכשהו אני מצליחה להתפרנס בצניעות מדברים שקשורים בספרות, כמו מפגשי קוראים ותמלוגים.
"סך הכל אני מרגישה משוחררת ממאבקי קריירה. יש מדקרות קנאה הכרוכות בהשפלה על כל דבר. אפילו על דברים שהזמינו אותי ולא הייתי מסוגלת לעשות ואחר כך אני רואה אותם, אז זה דוקר לרגע, אבל לא מפיל. כי בטמפרמנט שלי אני לא אוהבת פרסום, וכשהשם שלי מופיע איפשהו אני מתכווצת. זה עניין של טמפרמנט".
קשה לך עם פרסום בגלל הביקורת הנלווית?
"לא, אני מעריכה את המבקרים, וגם אם יש ביקורת רעה אני מרגישה שזה לגיטימי, כי עבדתי במערכות עיתונים. פשוט אין לי הצורך או הרצון להתבטא בפומבי, הדבר שלי הוא באמת ביני לביני. עצם זה שזכיתי להיקרא, זה דבר נהדר וזה מספיק לי".
