המחזמר "בלוז לחופש הגדול" עולה בבית ליסין: "החיים והתיאטרון התערבבו"
המחזמר "בלוז לחופש הגדול" עולה בבית ליסין: "החיים והתיאטרון התערבבו"
העיבוד הבימתי לסרט הפולחן "בלוז לחופש הגדול" היה אמור לעלות באמצע אוקטובר, אבל אז התרחש הטבח ושני כוכבי ההצגה גויסו למילואים. עתה הוא עולה בבית ליסין "עם שורות שכאילו נכתבו אתמול", ועם השאלות איך יוצרים מחזמר על חיים ולא על מוות, והאם הקהל יהיה מוכן לקבל כבר באהדה את דמותו אר'לה הפציפיסט
בחדר החזרות של תיאטרון בית ליסין עבדו במרץ על "בלוז לחופש הגדול", עיבוד בימתי מוזיקלי לסרט הפולחן עטור הפרסים של רנן שור ודורון נשר על חבורת שמיניסטים לפני גיוס בזמן מלחמת ההתשה. אך עשרה ימים לפני הפרמיירה התרחשו זוועות השבת השחורה ומנכ"לית התיאטרון ציפי פינס החליטה שההצגה לא חייבת להימשך, לפחות לא במועד המתוכנן.
"בדרך כלל בדברים האלה אני חד־משמעית: עולים לבמה ומתכוננים להעלאת ההצגה", מספרת פינס. "אבל למחרת 7 באוקטובר ראיתי חבורת צעירים שבוכים בלי הפסקה, לחלקם יש חברים שהיו במסיבה, לחלקם חברים חיילים ואף אחד לא ידע מה קורה. עשיתי משהו שלא מתאים לי ואמרתי: 'לכו הביתה!', השארתי רק את צוות היוצרים. עובדים למשל על התאורה, ואין את מי להאיר. השחקנים אינם וגם כשהם באים — חסרים ארבעה שיצאו למילואים".
פינס גם הבטיחה לשחקנים בתפקידים הראשיים דור הררי (מוסי) ואיתמר אלבז (ארל'ה) שגויסו לתפקידי לחימה שההצגה לא תעלה עד שיחזרו.
מעבר לכך עלתה השאלה איך מעלים עכשיו מחזה שעוסק, בין השאר, בבני הנוער שבפעם הראשונה שוקלים לא להתגייס בזמן מלחמה. "שאלתי את עצמי איך נעשה את ההצגה הזאת עכשיו כשיש שם שירים שפוגעים בבטן הרכה שלנו".
סיפור המסגרת הוא על החופש הגדול האחרון שבין בחינות הבגרות לגיוס לצה"ל, חבורה של נערים ונערות מתכוננת למסיבת סיום התיכון על רקע מלחמת ההתשה, ומתמודדים שם עם נושאים כמו אהבות, נאמנות לחברים והנצחה של חברם צוויליך שנפל בקרב. הקיץ שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור הופך לקיץ גורלי שישנה את חייהם. "המחזה", מזכירה פינס, "מתחיל במילים: 'הזמן יוני 1970. המקום תל אביב... בתעלה נמשכת מלחמת ההתשה... ליד כותרות רגילות בעיתון תמצא פנים צעירות ומתחת: שם, גיל, דרגה'. התחושה היא כאילו שההצגה נכתבה אתמול ורלבנטית עוד יותר ממה שהיתה לפני המחאה".
עשרות שנים את מנהלת תיאטרון, מה שונה הפעם?
"עברנו את מלחמת המפרץ, עברנו מבצעים ופיגועים ואינתיפאדה, אבל כזה דבר לא עברנו, וכל זה אחרי הקורונה שהיתה תקופה קשה: ארבע השנים האחרונות הן הכי גרועות שאני זוכרת בקריירה שלי. אבל מה שמדהים הוא שיש לנו כנראה רוח חזקה מאוד כי חזרנו עכשיו לתיאטרון והאולמות מלאים באנשים שרוצים לחיות! הם יושבים וצוחקים ובוכים ומתאבלים וגם אומרים: 'בשביל מה נלחמנו אם אנחנו לא יכולים להמשיך את החיים?'".
איך יתקבל בלוז בתקופה כזאת?
"אני לא יודעת אבל אני מאוד סקרנית. ההצגה עולה ב־19 בינואר ודור ואיתמר אמורים לחזור, אבל אנחנו חיים מיום ליום וזה תלוי במה שיהיה בצפון. לדעתי ההצגה עולה בזמן הנכון, כאילו מלחמת ההתשה של פעם היא מלחמת ההתשה של היום, זה ממש דומה לצערי.
“הסרט היה איקוני בזמנו כי זו היתה פעם ראשונה שמישהו בן 18 אמר 'אני לא רוצה לשרת בצבא', אבל בסוף הוא התגייס. בסופו של דבר, הצבא מאחד אותנו אבל זה לא מחזה מיליטנטי מיליטריסטי לאומני. זה אֵבֶל עטוף בשמחה, מחזה אנושי על קבוצת נערות ונערים שנפרדים, הולכים לצבא, החברים שלהם נהרגים ואיך הם מתמודדים עם זה. עצוב שהכל נשאר רלבנטי אצלנו".
האם היה רגע שעלתה המחשבה לבטל את ההצגה?
"חלילה לבטל", אומרת פינס. "אבל הבנתי שלא תהיה ברירה ונצטרך לדחות אותה כי צריך לראות מה מצב הרוח הלאומי. אנחנו קצת משנים רפרטואר ומנסים להגיע ללב של הקהל שלנו. ויש המון מפונים שבאים ומודים לנו שכל ערב יש פה תרבות. זה מרגש".
את המחזה כתב אורן יעקובי ואת מילות השירים כתב יחד עם עילי בוטנר שגם הלחין . הבמאי הוא יותם קושניר ובין המשתתפים כאמור הררי ואלבז, חני נחמיאס, נועם קליינשטיין, אלינור וייל, טל גרושקה, דורון אורן ועוד. שור ונשר נתנו את אישורם לצאת לדרך ומכאן לקח יעקובי חופש אמנותי מוחלט כדי לספר את הסיפור.
"הלבטים היו על מתי ולא על האם להעלות את ההצגה", אומר יעקובי. "כולנו הסכמנו שזה חשוב ורלבנטי. הפחד היה, ועדיין קיים, שהקהל לא יוכל להתמודד עם הדבר הזה. חשוב לי מאוד שיבינו שזה לא מחזמר על המלחמה ועל הטראומה, אלא על החיים, ועדיין בתוך כל הדבר הזה, בין האסקפיזם למציאות, איפה באמת הקהל נמצא היום? עד שלא נעלה מול קהל לא נדע אם זה מוקדם, מאוחר או בול בזמן".
יעקובי לא שינה כמעט דבר מהמחזה המקורי. "אחרי 7 באוקטובר הייתי המום מכמה המחזה רלבנטי ועכשווי. כתבתי אותו ב־2022 והייתי סקפטי אם זה יעבוד. אז הגיעה ההפיכה והבנתי שזה המחזה הכי רלבנטי שיש כי הוא מדבר על הזכות להביע את דעתך, על מחאה, על ללכת נגד הזרם. אבל כל הזמן הדהד לי שיש ברקע סיפור מלחמה והדור הצעיר, וגם אנחנו, לא ממש זוכרים איך נראית מלחמה כשאנחנו בעורף. חששתי שהקהל הצעיר לא יבין את המשמעויות של מה זה לנסות להמשיך את החיים כשנופלים חיילים בדרום — ואז הגיע 7 באוקטובר ויש רפליקות שכאילו נכתבו ממש עכשיו".
למשל?
"מנהלת בית הספר אומרת 'בין אהבת אדם לאהבת מולדת חייבים למצוא את הדרך'. מצד אחד, ההבנה שאנחנו חיים על החרב ומצד שני, חשוב שלא ניכנס צמאי נקם לשדה הקרב. זה נכתב לפני שנתיים ולא נגעתי בזה".
היו דברים שכן שינית?
"הדבר היחיד ששיניתי הוא משפט איקוני מהסרט שארל'ה אומר: 'לפציפיסט אין גבול שמאחוריו יש אויב. מאחורי מה שמכונה גבול יש אנשים כמוני, כמוך'. אני איש מחנה השלום ואי אפשר להאשים אותי בימניות, אבל הרגשתי שכעת זה משפט שאני לא יכול לעמוד מאחוריו כמחזאי, כי בסוף כשאני מציג קונפליקט, בין שאני מסכים איתו ובין שלא, אני צריך לעמוד מאחוריו והרעיון היפה הזה לא מתחבר למציאות שהתעוררנו אליה אחרי 7 באוקטובר. ידעתי שברגע שארל'ה, שהוא דמות שאני רוצה שהקהל יאהב וילך אחריה, יגיד משפט כזה — הוא יאבד את הקהל והקונפליקט יוכרע. מצאתי משפט אחר של הנשיא קנדי שאמר 'אם בני אדם לא ישימו קץ למלחמות, המלחמות תשמנה קץ לבני האדם', שאומר את אותו הדבר, אבל משהו שכרגע אני יכול לחיות איתו. יכול להיות שעוד כמה חודשים נוכל להחזיר את המשפט הישן האיקוני".
את ארל'ה הפציפיסט מגלם בהצגה השחקן איתמר אלבז המשרת במילואים כבר יותר מ־90 יום כמפקד מחלקה בגדוד צנחנים בצפון. "בין הסשנים של ההצגות אחזור להיות עם החיילים שלי כי אני לא יכול שלא", הוא אומר. "זה מטורף איך החיים והתיאטרון התערבבו. יום אחד קמנו לתרחיש של מלחמה והרוגים, שזה חלק ממה שמדברים עליו במחזה. זה היה סוריאליטי מדי כדי להאמין. איך שעליתי על מדים ידעתי שזה הולך להיות תפקיד אחר, אולי פחות תמים, אולי קצת מצולק, אבל בטוח יותר קרוב לאמת".
ארל'ה בן ה־18, שחבריו נהרגים בתעלה, מסרב להתגייס מטעמי מצפון, ובסוף משנה את דעתו. "ארל'ה אומר שהוא לא מתכוון לתת יד לטמטום ולמעגל הדמים. הוא נכנס לי עמוק ללב", אומר אלבז, "גם בגלל איך שהוא רואה את העולם וגם בגלל הדרך הלוחמנית שהוא צועק ומפגין. בסרט הוא מרסס גרפיטי 'לא טוב למות בעד ארצנו' ובמחזה זה: 'תיפסק מלחמת ההתשה, אין מלחמה צודקת'. מאז 7 באוקטובר חשבתי המון על ההצגה. בסופו של דבר ארל'ה הוא פציפיסט, ואומרים לו שבתור אדם שנמנע ממלחמות הוא לא מפסיק לייצר כאלה".
אלבז אומר, "אני לא אפסיק לרדוף שלום ולבקש אותו. עם זאת, המציאות שלנו מכריחה אותי ואת חברי להגן על העם שלנו ולהשמיד את האויב, וזה מה שאנחנו עושים. אבל להמשיך להילחם מלחמות לשם המלחמות זה משהו שיכול לגמור אותנו. אנחנו חייבים להחזיר את החטופים, להגן על עצמנו ובמקביל לנסות להשיג שלום. גם ארל'ה בסוף המחזה משכיל להבין שיש מציאות שמצריכה אותנו לפעול — וזה מה שהוא עושה. אם המחזה יצליח לגעת ולרגש את הקהל, וגם להציב שאלות, אז אני את שלי עשיתי, גם בתור שחקן ולא רק בתור לוחם".
יעקובי מסכם ואומר שבזיכרון הקולקטיבי הסרט מאוד שמאלני אבל אם צופים בו היום, חושבים אחרת."בשעתו עצם העלאת הדיון והצגתו נחשב נועז, היום זה ממש לא הסיפור ולכן המשקל בעיבוד לבמה הוא לא על הפוליטיקה. בסוף זה לא מחזמר על מוות אלא על החיים: סיפור על חבורת נערות ונערים בני 18 שיש להם את הקיץ האחרון לפני הגיוס, כשברקע מלחמה, והם רק רוצים לחיות. הם רוצים לאהוב, לעשן סמים, לעשות סקס ולעשות מוזיקה, הם רוצים לחיות כששעון החול של המלחמה ושל המוות של החברים שלהם אוזל, ועל זה הסיפור".
