שגיא טריגר פותח מסעדה בכרם התימנים: "זה מה שישמור על השפיות שלנו"
שגיא טריגר פותח מסעדה בכרם התימנים: "זה מה שישמור על השפיות שלנו"
בתזמון הכי לא מוצלח החליט שגיא טריגר לפתוח בכרם התימנים בתל אביב את ג'אנגו, גרסה זולה ומהירה יותר למסעדת הבשרים טריגר: "יש לנו אחריות ל־250 עובדים, וראיתי כמה הם שבורים. רובם צעירים ומכירים אנשים שנרצחו במסיבה. הבנו שצריך לפתוח עכשיו"
"הייתי אמור לעבוד במסיבה ברעים. אבל היה לנו שבוע קשה בעבודה והייתי עייף אז ויתרתי, פשוט לא היה לי כוח. היו לי כל הסיבות למה כן לנסוע. אני מהדרום, יש לי חברים שם במסיבה, משלמים נהדר, בחמישי בלילה השותף שלי לדירה נסע לשם. בשתיים בלילה, ארבע וחצי שעות לפני מה שקרה, הוא אפילו התקשר אליי שאבוא. ולא באתי".
אסיף קובל מדבר בשקט. בלי התרגשות. אבל המבט בעיניו אומר הכל. שגיא טריגר ואני מסתכלים עליו ועינינו מתמלאות דמעות. קובל (27) הוא מנהל הבר של ג'אנגו, המסעדה החדשה שטריגר פותח בימים אלה בתל אביב (הלל הזקן 12) - המסעדה הראשונה, וכנראה גם היחידה, שנפתחה בימים אלה.
כמה אנשים שנרצחו במסיבה הכרת?
"בערך 50".
ואיך אתה עכשיו?
"היה לי איזה שבוע ש...". הוא נתקע. וטריגר נחלץ לעזרתו. "בוא אני אגיד לך מה אני עשיתי עם אסיף", הוא אומר. "הוצאתי אותו מהבית".
"לשתות כוס יין", מתעשת קובל. "אחרי חמישה ימים שלא יצאתי מהבית. אפילו לא למטה לסופר, לנשום אוויר, הייתי בדיכאון. לא אכלתי ולא שתיתי, רק וויד ואלכוהול".
"כשהבנתי מה עובר עליו וכמה הוא מעשן, אמרתי לו: 'בוא אליי, אני רוצה אותך לידי'", מחלץ אותו שוב טריגר.
"אתמול עשינו מסיבה בבנימינה לנפגעי המסיבה, עם 12 מהברמנים הכי טובים בארץ, מתחמי טיפול ומסז'ים, והבאנו את קרן פלס לשיר", מספר קובל. "הייתי עם דמעות בעיניים. זה האירוע הכי משמעותי שיצא לי לעבוד בו. הרבה חברים שלי היו שם. לא צריך לדבר בכלל. אתה רואה את בן האדם, מביא לו חיבוק ורואה בעיניים על מי עברו דברים וראה דברים, ומי עדיין בסדר. בלי לדבר".
"אתה מבין למה פתחתי?", אומר טריגר.
"יש הרמות גבה כמובן"
טריגר (49) ושותפיו, אורי פז, איתי ביטון וחן יעיש, הם בעליהן של לא פחות משש מסעדות: בתל אביב פועלות מסעדת הבשרים המצוינת טריגר, מסעדת ההמבורגרים פט קאו ובר הבשר היפני רוז'. אליהן נוספו מסעדת הבשר ג'אנגו בראשון לציון ועכשיו ג'אנגו בכרם התימנים בתל אביב, שקם על חורבות קוקו במבינו, שגם בה היו שותפים. בר יין נוסף אמור היה להיפתח היום מול טריגר, אך פתיחתו תידחה. ג'אנגו החדשה תהיה גרסה זולה ומהירה יותר של טריגר (שגם היא לא יקרה יחסית למתחרות שלה), ותתרכז יותר בהמבורגרים ופחות בסטייקים.
מה פתאום פתחתם עכשיו מקום?
"גם אני תהיתי לגבי זה. ביום שבת קמנו כולם הרי לשבת ארורה שאי אפשר להסביר אותה והדבר הראשון שעשינו זה כמובן לסגור את כל המסעדות, הרי אי אפשר היה להמשיך ככה ואז התחלנו לקבל המון פניות לתרומות והפכנו את המטבחים שלנו, כמו רבים אחרים, לכאלה שמבשלים בהתנדבות לחיילים, למפונים. אבל בסופו של דבר יש לנו אחריות מאוד גדולה כלפי הספקים שלנו, הלקוחות שלנו ובעיקר 250 העובדים שלנו - שכולם חבר'ה צעירים, וחלק גדול מהם איבדו חברים במסיבה ברעים.
"תבין ששירתי בעורב גולני, ועד לפני כעשר שנים עוד הייתי מקבל צווי 8. אבא שלי, שהוא פסיכולוג, אומר שאני בפוסט־טראומה. אף פעם לא הלכתי לאבחן את זה. חברים הכי טובים שלי נהרגו, ועכשיו בנים של חברים שלי נכנסים לעזה. היו ימים שלא יכולתי לצאת מהמיטה. אז כשעלה בכלל הרעיון לפתוח שוב, אמרתי 'אין סיכוי בעולם'. היה לי קשה לפתוח את העסקים במצב כזה.
1 צפייה בגלריה
אסיף קובל בטריגר. "חמישה ימים אחרי האסון לא יצאתי מהבית, לא אכלתי ולא שתיתי. אבל אתמול עשינו מסיבה לנפגעי נובה, והייתי עם דמעות בעיניים"
(צילום: חיליק גורפינקל)
"אבל עבר יום ועוד יום, כל הזמן דיברתי עם העובדים וראיתי כמה הם שבורים. ואז התחילו להתקשר לקוחות ולהגיד לי 'בבקשה, תפתח את המקום'. ואתה מבין שצריך לפתוח, לא כי זה כלכלי, כי כנראה לא יבואו הרבה אנשים, אלא כי זה מה שישמור על האנשים שפויים, ובראשם העובדים. כשפתחנו את טריגר, הבן אדם פתאום התחיל לחייך שוב... קיבל אוויר", הוא מצביע שוב על קובל.
אתה לא מפחד שיגידו לך: 'מי מתעסק בסטייקים ויין כשאנשים מתים פה'?
"יש הרמות גבה, כמובן. היתה גם מישהי שממש לקחה את זה אישית והעירה לי, ואני לגמרי מבין אותה. אבל אחרי שאתה מדבר עם אנשים ומסביר להם את נקודת המבט שלך, רובם מקבלים ומבינים. בסופו של דבר, אנחנו אנשים שמשרתים את המדינה, משלמים מסים, ועושים כל מה שצריך. ואם אנחנו רוצים להיות פה ביום שאחרי המלחמה, אנחנו חייבים שהגלגלים ימשיכו לעבוד. אי אפשר לעצור הכל לנצח ולהגיד 'זהו'. וכן, אני יודע שאולי אצטרך לסגור שוב בעוד כמה ימים, אם המצב יחמיר. אבל בינתיים ממשיכים עם מה שיש. אם אסגור עכשיו לחצי שנה, כבר לא אוכל לפתוח לעולם".
"אין לי על מה להתנצל"
"ביום שפתחנו מחדש את המסעדות עשו עלינו כתבה בטלוויזיה", מספר טריגר. "ואז אורין, אשתו של השותף שלי, קיבלה טלפון ממישהו שאמר: 'אני תושב העוטף, פינו אותנו וראיתי עכשיו בטלוויזיה את הכתבה. אני לא מכיר אתכם, לא יודע מי אתם, אבל תדעו שריגשתם אותי במה שאמרתם'".
מה אמרתם?
"שצריך לקחת אחריות ולהחזיר אנשים למעגל של שפיות מסוימת. ספקים, לקוחות ועובדים. כולנו צריכים לעשות עכשיו שירות אחד לשני".
ובכל זאת, אין רגע שהבטן מתכווצת מהפעולה הזו? זה נחשב נהנתנות.
"פתיחת המסעדות היתה הדבר הכי טוב שעשינו. ואני אומר את זה בזכות התגובות מהשטח. יש שלושה פרמטרים שאף אחד לא מטפל בהם עכשיו בישראל - הנפשי, הכלכלי והחברתי. כולם מתעסקים רק בביטחוני. אבל הביטחון מושתת על כל אלה, ואם לא נתמודד גם איתם, הכל יתפרק פה. יש לנו תפקיד חשוב. אני באמת חושב ככה. כל אחד והתפקיד שלו.
"מאז שפתחנו מחדש את המסעדות, באו לפה כל מיני אנשים, כולל חיילים ומילואימניקים על מדים מהחזית. זה היה מרגש. גם ל'בועה' של תל אביב, כמו שקוראים לה, יש משמעות. אנשים צריכים אותה. העם צריך גם את הנפש והרוח. זו העבודה שלי. אין על מה לבקש סליחה".
אנחנו מתיישבים על הבר, אוכלים יחד המבורגר ועוף בלחמנייה נהדרים ושותים בירה. החיים נמשכים. הם צריכים להימשך. למרות הכל. אולי גם בגלל הכל.
