חנוך רוזן: "הצלחתי להיות אמן שלא משתגע"
חנוך רוזן: "הצלחתי להיות אמן שלא משתגע"
הפנטומימאי והבמאי חנוך רוזן מעלה מחדש את "ספר הג'ונגל" עם הקאסט המקורי ומביים מופעים חדשים בברלין ולונדון. הוא שמח שלא למד אצל מרסל מרסו, בטוח שהרעב הוביל אותו למקצוע, חובב טיסות לשם הטיסות, נכנס לרגשי אשם איומים כשאינו אומר תודה ונרגע כשהוא שומע את בני משפחתו צוחקים, כולל עליו
איפה אנחנו תופסים אותך?
"בין הצגות של 'ספר הג'ונגל'. בכל הצגה יש מוגלי אחר ועכשיו יש שחקן חדש שמגלם אותו. זו פעם ראשונה שהוא מופיע ואני רוצה לראות אותו".
איך ואיפה אתה שותה את הקפה שלך?
"אמריקנו בלי חלב וסוכר. אני שותה בהרבה מקומות אבל לאחרונה בעיקר ליד ביתי בשכונת כוכב הצפון בבית קפה 'הטורקי'".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"עם במאי התיאטרון האיטלקי פראנקו דרגונה, אחד הבמאים הראשונים של ה'סירק דה סוליי' שמת לפני שנתיים. שמעתי עליו המון ואני חושב שגם הוא שמע עליי אבל לא יצא לי לשבת איתו. למדתי המון מהעבודות שלו שראיתי במשך השנים. הייתי מדבר איתו על איך להביא את הקרקס לכיוון תיאטרלי ייחודי".
על מה אתה עובד עכשיו?
"על הפקה מחודשת למחזמר המקורי של 'ספר הג'ונגל' מ־1996 עם אותם המשתתפים בתפקידים הראשיים: טוביה צפיר, ששי קשת, אלי דנקר ועוד. אני מתחיל חזרות כבמאי 'סינג פסטיגל' שיעלה בחנוכה. המופע ‘WOW’ שיצרתי רץ כבר 22 שנה בתיאטרון ישרוטל אילת ואנחנו משנים ומעדכנים אותו, ויש גם מופעים שביימתי והפקתי שרצים בלאס וגאס ובקרוב גם בברלין ולונדון. אני עצמי פרשתי מהופעות לפני שש שנים. פנטומימה דורשת יכולת פיזית ממש גבוהה, משכתי עד גיל 60 אבל הפיזיות מאוד חשובה לי וגם עניין אותי לעשות דברים נוספים. עשיתי חשבון שב־40 שנה על הבמה עליתי וירדתי 10,000 מדרגות נעות".
מה השריטה שלך?
"נסיעות. אני אוהב לנסוע הרבה בעולם ואני גם אוהב טיסות. זה הזמן שלי להיות עם עצמי: לראות סרט, לשתות כוס יין, להירדם".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
“בגיל 17 חשבתי לנסוע לארבע שנים ללמוד פנטומימה בבית הספר של מרסל מרסו בפריז. אבא שלי אמר לי: 'עזוב, אל תלך, שלא תהיה מרסל מרסו קטן, נסה למצוא את הכיוון שלך'. אז קיבלתי את עצתו ולמדתי מכל מיני אסכולות ואצל כל מיני אנשים: הפנטומימאי הצרפתי אטיין דקרו, אצל מישהי מהאסכולה הפולנית, בבית ספר לתנועה, קרקס וליצנות. ארגנתי לעצמי את הכיוון שלי כדי לא להיות העתק של מישהו אחר, וגם בצבא הייתי פנטומימאי צבאי".
איך אתה אוהב להעביר את שישי בצהריים?
"לשבת בכיכר מסריק עם ידידי הטוב פרופ' צביקה אפרת. הוא פרופסור לארכיטקטורה אבל כשהיינו בני 16 וחצי, נסענו שני נערים חברים לטיול בחו"ל ונגמר לנו הכסף. אני לפני כן עוד הספקתי לקחת קורס פנטומימה אצל עמוס ארבל אז נעמדתי ברחוב והתחלתי להופיע. אחרי כמה דקות כבר היו 300—400 איש סביבנו, והבנתי שזה הולך להיות המקצוע שלי. הרעב הביא ליצירה ומאז אנחנו בקשר כל השנים".
מי בעיניך האדם הכי סקסי?
"רוחה אשתי. היא נראית כמו ונוס שיצאה מהצדפה. אף על פי שהיא צעירה ממני רק בכמה שנים, היא נראית מאוד צעירה ומסובבת אחריה הרבה ראשים".
למי אתה מתגעגע?
“למשפחה הגרעינית שגדלתי בה: אמא, אבא והאחים. היינו משפחה מאוד מיוחדת, אבא אהב להרביץ בנו ידע. בשישי היינו יושבים סביב השולחן בבית בשכונת קטמון בירושלים ואבא היה מקריא לנו טשרניחובסקי ושייקספיר. אז זה נראה לי כבד אבל היום אני מתגעגע לזה".
איפה הכי היית רוצה לגור?
"אני אוהב את תל אביב. זו עיר מיוחדת במינה עם כמות הופעות ואמנות ותרבות מטורפת יחסית לגודל שלה. חברים שלי שמגיעים מחו"ל המומים מהעיר. אני מקווה שאגור בה תמיד ושהכל יחזור להיות שקט ורגוע בה ובמדינה".
על מה אתה אוהב להוציא את הכסף שלך?
"על נסיעות עם כל המשפחה. להביא את הילדים איתי ביחד עם החברים והחברות שלהם".
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"הייתי רוצה לקרוא יותר ספרים. אני לא מצליח לקרוא מאית מהספרים שהייתי רוצה. אני לא מספיק לעשות את זה וחבל לי כי הייתי רוצה לרדת לעומקם של דברים, מבחינת ידע והכרות עם ספרות ואמנות".
על מה יש לך רגשות אשם?
"על שאני שוכח להודות לאנשים שעובדים איתי. כשזכינו בפרס התיאטרון למחזמר ב־1996, חששתי שאם אתחיל להודות לאחד אשכח את האחר אז אמרתי שאני מודה לכולם. אחר כך היו לי רגשות אשמה מטורפים: למחרת לקחתי עמוד שלם ב'ידיעות אחרונות' על חשבוני והודיתי ל־100 אנשים עם השמות שלהם".
מה אתה מחשיב כהישג הכי גדול שלך?
"שהצלחתי להיות אמן שמסתובב בעולם ואיכשהו לשמור על רגליים על הקרקע. הצלחתי להיות אמן שלא עולה ויורד ונופל וקם ומשתגע עם מצבי הרוח, כי זה קשה לחזור לנורמל אחרי הצלחות גדולות בלי לאבד את האיזון".
מה מפחיד אותך והאם זה השתנה אחרי 7 באוקטובר?
"ב־7 באוקטובר נרצחה החברה הכי טובה של בתי דריה במסיבת הנובה. קראו לה איילת ארנין והיא היתה בת בית אצלנו, פרח קסום וכה חכם ונדיר שחייו נגדעו לפתע. האובדן של איילת הגביר את הפחד והעצבות שלי מפני שבריריותם של החיים".
מה מקום המפלט שלך בימים אלו?
"הבית שלי. אני אוהב להיות בבית. זה נעים ורגוע. לשבת בסלון כשהילדים באים, זה כיף".
מה עושה אותך מאושר?
"אני מאוד אוהב לצחוק, אז כשאני שומע הרבה צחוקים במשפחה, כשהילדים צוחקים אחד עם השני, כשמנסים להרים עם הומור ולצחוק על עצמנו, על המצב שלנו. ברגעים קשים זה הכי קשה אבל זה עושה אותי מאושר כשאנחנו מצליחים".
מה הכי חסר לך בחיים?
"לא חסר לי כלום".
מה אתה מחשיב כנכס היקר ביותר שלך?
"הכישרון הבימתי שלי. להיות וליצור על הבמה, לא בתים או כסף".
איזו תכונה אתה הכי מעריך אצל החברים שלך?
"פרגון אחד לשני".
מי האמנים שהכי השפיעו עליך?
"כמובן שצ'ארלי צפלין. ג'ואל גריי ששיחק את המנחה בסרט 'קברט' והפנטומימאי סמי מולכו שפרץ לעולם בגיל צעיר והראשון שראיתי בהופעת פנטומימה".
אם לא היית במאי תיאטרון מה היית עושה?
"קולנוען. עשיתי פעם סרט אחד: 'סופר בוי' עם תום אבני, אחרי שהוא כל כך הצליח כמוגלי".
חנוך רוזן
גיל: 64
מקום מגורים: תל אביב
מצב משפחתי: נשוי + 5 • פנטומימאי, במאי ומפיק. חתן פרס כינור דוד. מביים כבר יותר מ־25 שנה את הפסטיגל. בימים אלה עולה הפקה מחודשת של "ספר הג'ונגל" שעיבד עם אפרים סידון (על פי ספרו של רודיארד קיפלינג) במשכן לאמנויות הבמה תל אביב. עד 31 באוגוסט
