"פתאום הודיעו לי: העולם גילה אותך"
"פתאום הודיעו לי: העולם גילה אותך"
המאייר יובל רוביצ'ק היה אלמוני עד שהחל להעלות לאינסטגרם איורים מינימליסטיים המתארים מצבים יומיומיים בין בני זוג. במשך הזמן הם הפכו לסנסציה עם מאות אלפי עוקבים ומעריצים, שמפרנסים אותו יפה. לקראת תערוכה שמאגדת את יצירתו הוא מסביר: "כדי להצליח אני צריך למצוא בכל יום את השפיץ שיעורר בצופה רגש, לאו דווקא ממקום של כאב, אלא מרעיון טוב"
האיורים של יובל רוביצ'ק לוכדים רגעים קטנים של אהבה. יש בהם הוא והיא, בעלי פנים עגולות, ריקות מהבעות, למעשה מתווי פנים, בחיי היום־יום שלהם: במטבח, בים, במיטה, בבריכה, במיטה שהיא בריכה, רוכבים על אופניים תחת מטרייה אחת. בקווים משוחררים, מינימליסטיים הוא מציג סיטואציות קטנות מקסימות, נוגעות ואפילו מורכבות ומכאיבות שמדברות אל קהל רחב ביותר. את האיורים של השניים הוא מעלה כמעט בכל יום בחשבון האינסטגרם שלו (yuvalrob), וכרגע עוקבים אחריו כרבע מיליון, ליתר דיוק 272 אלף אנשים מכל רחבי העולם. כעת הוא מציג את האיורים על הקיר, בגדול במוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס בחולון, בתערוכה ששמה "היא והוא He and Who" שאצרו ניר מולד ועמוס אלנבוגן.
"אין כמו הריגוש של לדעת שיש לי רעיון ואני צריך לצייר אותו. אני אפילו לא יודע להגדיר את המנגנון שמביא את הרעיונות. אני בא עם המנואלה ומתחיל לסובב אותה ויודע שהרעיון יבוא", הוא מספר בשיחה במרפסת של המוזיאון, הסמוכה לקיר התערוכה, בבוקר חורפי שמשי, צהוב וכחול, כמו רבים מאיוריו.
רוביצ'ק (57) נולד וגדל בחיפה, והיום מתגורר בתל אביב. "תמיד אהבתי לאייר בשולי המחברת, אבל לא חלמתי שזה יכול להיות מקצוע", הוא מספר. "בשנות ה־80 נסעתי לניו יורק שם השתתפתי בקורסים. שנאתי את הרעיון של ללמוד חמש שנים לתואר או להתחייב ללימודים שהם יומיומיים, אז לקחתי קורסים של פעמיים בשבוע. לאחד מהם קראו 'הומור באמנות' בסקול אוף ויז'ואל ארטס. בזמן הקורס, המורה, שבעצמו היה מאייר של מגזין 'פורבס', אמר לתלמידים בכיתה שמחפשים איור לכתבה ב'פורבס', ושאם מתחשק לנו להתנסות, שנביא איור מתאים למחרת.
זה היה ב־1987 לפני שהיו מחשבים. למחרת כל אחד בא עם הציור שלו והדבקנו עם סלוטייפ על הלוח. במפתיע הארט דיירקטור של 'פורבס' נכנס לכיתה ועוד יותר במפתיע ניגש ישר לאיור שלי. המורה, שלא אהב את הסגנון שלי — הוא צייר עם הרבה מאוד פרטים ומדויק — אמר לו מול כל הכיתה 'אתה הולך לקחת את החרא הזה למגזין שלכם?!' והארט דיירקטור פשוט אמר לו 'כן'". רוביצ'ק מספר ש"ה'כן' התיישב לי על הצוואר, “הבנתי שיש כאן הזדמנות”.
אבל רק אחרי חודש, כשקיבלתי חבילה מ'פורבס' ובה עותקים של המגזין ועותקים בניילון של הציור עצמו, וצ'ק על סך 850 דולר (סכום נאה בסוף האייטיז בשביל חובבן), אמרתי לבת הזוג שלי: 'תקשיבי, זה מקצוע, לא תחביב. זה מה שאני הולך לעשות'. האיור הזה של 'פורבס' פתח לי דלתות והתחלתי לאייר בכל מיני עיתונים, לא גדולים כמו 'פורבס' — מגזיני נופש וסקי וכו', אבל בזה עבדתי".
הדמויות העכשוויות שלו נוצרו אחרי שנולד בנו והוא חזר לישראל. ואז הגיע אינסטגרם. רוביצ'ק הבין שזאת במה, בחינם, והתחיל להעלות בה איורים. "אלה הלכו והתחדדו. הדמות הזאת שאין לה עיניים ואין לה פה — יש רק אף כדי לדעת לאן הראש מוטה — מאפשרת לייצר רגש רק מתוך הסיטואציה. אין שום טקסט, גם לא שמות לאיורים, כי טקסט מקבע את הסיטואציה בראש של הצופה. בהתחלה ציירתי רגעים קטנים שלי. כשאנשים התחילו להגיב ולהגיד שאלה גם רגעים שהם חווים, הבנתי שיש מקום להמשיך. החלטתי שבכל יום אני עושה עבודה לאינסטגרם וההתמדה הביאה לריבוי העוקבים".
מהתחלה ידעת שהאיורים יעסקו בזוג?
"כשהתחיל הסיפור של האינסטגרם, לפני שמונה שנים, בדיוק התגרשתי. בדיעבד אולי יש לזה קשר, אבל בלי קשר זה נושא שתמיד אהבתי. הגירושים עזרו לי לראות באופן צלול יותר רגעים ביחסים בין אנשים. לפני שנתיים נתתי הרצאה בסין. הזמינו אותי להרצות בשנגחאי והיה אולם מלא, של לפחות 1,500 בני אדם. מישהו מהקהל שאל אותי למה יש לי יחס שלילי כלפי מערכות יחסים — אצלם אין אפור, זה או טוב או רע — והסברתי שאני מצייר רגעים ביחסים של כל זוג, גם כשהיחסים טובים. חוץ מזה אם אין קונפליקט, אין איור. איור צריך שפיץ כדי שהוא יעורר בך איזה רגש. הוא לאו דווקא בא ממקום של כאב, אלא מרעיון טוב".
כל איור לוקח לו כ־20 דקות לצייר, אבל המון זמן מוקדש לחשוב עליו, הוא מסביר, והוא גם אף פעם לא יודע איזה מהם יצליח במיוחד. "לפעמים משהו שנראה לי מובן מאליו דווקא זוכה להרבה אהבה".
איך ישראלי, מאייר ותקליטן בתדר מגיע עד לסין ולקהל רחב כל כך?
"זה התחיל לפני כמה שנים, ב־2016, חבר מלונדון התקשר ובישר לי: 'העולם גילה אותך'. פתחתי את האינסטגרם ופתאום ראיתי שיש לי אלפי עוקבים חדשים. עד אז היו לי בערך 7,000 עוקבים, ופתאום הצטרפו אלפים. אפילו קצת נבהלתי — התברר שהיתה עליי כתבה ב'VICE', העיתון של ספייק ג'ונז".
בכתבה בכתב העת הטרנדי שכותרתה "ציורים רומנטיים הופכים סיטואציות יומיומיות לסוריאליסטיות", נכתב כי "רומנטיקה ושלווה הן הקיבעונות הכי גדולים של המאייר יובל רוביצ'ק. ההתבוננות הפואטית שלו בטיפוסים בים ובשגרת הטיפוח שלהם נהפכת לאיורים חמודים וחדים הלוכדים את תמצית האהבה והחיים".
לדברי רוביצ'ק, "הכותב לא דיבר איתי לפני הכתבה, אבל קלט הכל: את התל־אביביות, הים, הלך הרוח. זה היה הבוסט הראשון שהבנתי שמשהו קורה. אחר כך כתבו עליי בעוד עיתונים. בכל פעם אחרי כתבה כזאת התווספו עוד עשרות אלפי עוקבים".
אתה אומר שקלטו את התל־אביביות שלך, אבל לדעתי מה שמדבר אל רבים זה האוניברסליות של האיורים.
"נכון. רוב העוקבים שלי הם מברזיל, איטליה וספרד וישראל במקום הרביעי. יש באיורים חופש. זה הוביל אותי כל החיים".
גם מקורות ההשראה שלו הם לא רק מכאן. הוא מציין את המאייר הגרמני טומי אונגרר שלא מתקן את איוריו וטעויות שנופלות בהם:"הרגש הוא החופש. זה השפיע עליי לא לצייר מדויק, ואם הקו יוצא החוצה, הרגל לא מושלמת — זה מה שנכון".
האינסטגרם לא הביא לרוביצ'ק רק מאות אלפי עוקבים אלא גם פרנסה יציבה. כעת הוא מתפרנס ממכירת האיורים שלו על חולצות, ספלים, משטחים לעכבר המחשב, קנווסים ועוד (במחירים שבין 4.5 דולר למדבקה ל־75 דולר להדפס). החנות הווירטואלית עובדת מאליה. לפני כמה זמן הוציא ספר עם 350 איורים — בתוך פחות משלוש שעות כל העותקים נמכרו. "הדפסתי את הספר בעיקר כדי לאגוד את האיורים למזכרת. העליתי הודעה באינסטגרם ב־14:00 וב־17:00 הכל נמכר וכל הכסף היה בפייפאל, והייתי די בשוק. זה היה קצת סיוט לשלוח לכל אחד את הספר, אבל מה שהכי ריגש אותי זה שכשהייתי בדואר עם השקים של חבילות הספרים, הפקידה שבדואר אמרה לי: ‘תקריא לי את המדינות שאליהן שולחים את החבילות כדי שאדע לתמחר את הדואר הרשום’. ואז ירד לי האסימון — שלחנו לצ'ילה, ברזיל, רוסיה, אוסטרליה, קנדה".
נראה שזו כן מערכת יחסים יציבה.
"כן, כל עוד הרעיונות באים, זה האדרנלין. בינתיים אנחנו נהנים ביחד".
