"נושאת את השם בגאווה": משפחת טופול נשארה על הגג
"נושאת את השם בגאווה": משפחת טופול נשארה על הגג
בהפקה החדשה והמצוינת של "כנר על הגג" בלונדון משחקת גם דריה טופול מרגלית, נכדתו של חיים טופול שכיכב בתפקיד טוביה החולב יותר מ־3,500 פעמים. "זו חוויה אמוציונלית מכל הבחינות, אחרי הכל אני מכירה את הטקסט מגיל אפס"
כמה מעגלים מרגשים נסגרים בימים אלה בתיאטרון הפתוח שבריג'נטס פארק בלונדון, שם עולה הפקה חדשה לציון 60 שנה למחזמר "כנר על הגג".
בתיאטרון הזה נתן חיים טופול, שנעשה מזוהה עם תפקידו של טוביה החולב, את הופעתו האחרונה בלונדון, ב־2008, במחזמר אחר ("ג'יג'י"), ועל אותה במה בדיוק מציינת נכדתו, דריה טופול מרגלית, את הופעתה המקצועית הראשונה. טופול לא זכה לראות את טבילת האש הזו. הוא מת בשנה שעברה, בגיל 87, אחרי התמודדות ממושכת עם מחלת האלצהיימר. רעייתו, גליה טופול, הלכה לעולמה בתחילת אוגוסט, אבל דריה בת ה־18 מספרת ש"סבא וסבתא איתי כל הזמן, אני מרגישה אותם והם שומרים עליי, צוחקים ובוכים וגם קצת כועסים על העולם המטורף הזה".
טופול שיחק את טוביה החולב בעיבוד המוזיקלי של שלדון הרניק וג'רי בוק לסיפורי שלום עליכם יותר מ־3,500 פעמים בהפקות ברחבי העולם, ובסרט של נורמן ג'ואיסון משנת 1971, שעליו זכה בגלובוס הזהב והיה מועמד לאוסקר. דריה מספרת ש"אנשים ניגשים אליי אחרי ההצגה, ומספרים לי ש'גדלו על סבא שלי' ומבקשים חתימה”, ומכריזה: "אני בהחלט נושאת את השם טופול בגאווה".
דריה טופול מרגלית, שהיא גם רקדנית בלט ומתעמלת תחרותית לשעבר, מגלמת בהצגה את שפרינצע, הבת הרביעית מתוך חמש של טוביה, שאמורה להיות כבת 12, והיא בולטת בקומתה התמירה, מקרינה תום נעורים כובש, וכישרונה ניכר גם בתפקיד הקטן. עוד מעגל משמעותי נסגר כשלומדים שאמה, עדי טופול, שיחקה לא פחות משלוש בנות שונות של טוביה החולב, פעמיים לצד אביה, בלונדון ובישראל, ופעם אחת בגרסה לא מוזיקלית שנקראה "תפילה" ועלתה בתיאטרון הקאמרי בכיכובו של אבנר חזקיהו.
גם אחותה של דריה, יהלי טופול מרגלית (24), ששיחקה במחזמר "ביקור התזמורת" בלונדון לצד מירי מסיקה ואלון אבוטבול — וכעת עושה חיל בטלוויזיה בסדרות כמו "המקעקע מאושוויץ" — התקבלה לתפקיד הודל בהפקה, אבל נאלצה לפרוש לצורך צילומי סדרה תנ"כית ביוון, שם היא מגלמת את מרב, בתם של שאול המלך (עלי סולימן) ואחינועם (איילת זורר). כשיהלי אמרה למלהקים של "כנר" משהו כמו "יש לי אחות", נסללה דרכה של דריה לאודישן. "אני הכי צעירה בקאסט והכי לא מנוסה", מספרת דריה, שסיימה זה עתה בהצטיינות את לימודיה בתיכון יוקרתי לאמנויות הבמה בלונדון, "זו חוויה מיוחדת ואמוציונלית מכל הבחינות. אחרי הכל, אני מכירה את הטקסט מגיל אפס".
בהפקה הזאת של "כנר על הגג", אין גג למרבה האירוניה, והשילוב של הטבע (כולל גשם מזדמן) והצמחייה בפארק (על תקן היערות המקיפים את אנטבקה הבדיונית שבאוקראינה) הוא לא פחות מקסום; כשהשחקנים שרים "זריחה, שקיעה", השמש אכן שוקעת על המקום בתזמון מושלם. ההפקה מציעה, בין היתר, דגשים פמיניסטיים: בפוסטר מופיעה אחת הבנות ולא טוביה, הודל לובשת מכנסיים ואשה גם חותמת את הערב בנגינת קלרינט, במקום הכנר המסורתי. ההפקה שומרת על כבוד למקור, אבל מנגישה אותו בעדינות לדור שלא ידע את שלום עליכם וחיים טופול. המבקרים הריעו, ובצדק, והקאסט היהודי ברובו כולל שחקנית ישראלית נוספת, נועה בודנר.
גם הבמאי ג'ורדן פיין, יהודי אמריקאי בן 37, סוגר מעגל. "כנר על הגג" היה המחזמר הראשון שראה מימיו, כשהיה בן 7, וכבר אז ידע שעלילת המחזמר משקפת את הסיפור של הורי סבתו, שברחו מאוקראינה לאמריקה ב־1910, אחרי שנעקרו מבתיהם ועברו פוגרומים. "זה מבעית ושובר לב עד כמה שהסיפור נשאר אקטואלי ורלבנטי", אמר פיין בריאיון ל"טיימס", "אבל מה שקורה עכשיו באוקראינה ובעזה רק מחדד לדעתי את המסר של המחזמר, על כוחה של אהבה ושל קהילה מול נסיבות פוליטיות שמעבר לשליטתם של אנשים. זה סיפור שצריך לספר דווקא עכשיו, ואני ממש לא מסכים עם הסופר פיליפ רות שקרא למחזמר 'שטייטעל קיטש'".
בעקבות 7 באוקטובר שקלו בתיאטרון להקפיא או לבטל את ההפקה, אבל מאז עלתה, היא שברה שיאי מכירות, והאבטחה בתיאטרון הוגברה כדי למנוע תקריות עוינות. דריה, דור מי יודע כמה ליהודים נודדים, מתגוררת מאז 2011 בלונדון עם הוריה (אביה הוא המוזיקאי דרור מרגלית ואחיה הבכור גיא מתעסק בכלל בהנדסה כימית, הכי רחוק שאפשר מעולם הזוהר). היא מספרת שלא חוותה על בשרה עד כה אנטישמיות או אנטי־ישראליות "חוץ מכל מיני קשקושים באינסטגרם, של צעירים שלא מכירים את המורכבות של הסכסוך", ושהנוהל בהפקה הוא בכל מקרה: לא מדברים על פוליטיקה בשום מצב ואופן.
"בהתחלה דאגתי לדריה וחששתי מפני מהומות באזור התיאטרון", אומרת אמה עדי טופול. "קשה לצפות בשנאת הזרים שהמחזמר מדגיש, בעיקר בימים הנוראים האלה (אני בטוחה, אגב, שזה מה שהרג את אמא שלי — הצעקה הנואשת וחסרת האונים מול הטלוויזיה כל ערב). אבל המחזמר מציע גם תקווה זהירה לתיקון. כשאבא שלי עשה את ההצגה ביפן ראיתי יפנים ממררים בבכי, והבנתי שבסופו של דבר זה סיפור על משפחה שמתפרקת, מסורת שנשברת וגעגוע לעולם שנעלם — והוא יכול לדבר לכל אדם באשר הוא אדם".
