ראידה אדון: "רוצים שאזדהה עם צד אחד, זה לא יקרה"
ראידה אדון: "רוצים שאזדהה עם צד אחד, זה לא יקרה"
האמנית הישראלית הפלסטינית הבינלאומית לא מוכנה לוותר על החמלה כלפי כל הצדדים החפים מפשע בסכסוך. אחרי 7 באוקטובר ציירה פרשנות משלה ל"גרניקה" של פיקאסו ובה "הפנים שלא רוצים לראות ולא יקבלו שיתוף", ומציגה תמונות עבר שלה שכמו ניבאו את הטבח
לפני כמה ימים העלתה האמנית והשחקנית ראידה אדון פוסט בחשבון האינסטגרם שלה. מתחת לציור נוגע ללב של אשה ונערה חבוקות תיארה אדון מפגש שהיה לה בחנות בחו"ל עם משפחה ישראלית. כששמעה אותם מדברים עברית, כתבה, פנתה אל אם המשפחה ואמרה שגם היא מישראל, שהיא ערבייה־ישראלית. "ואז שתינו רק התחבקנו לדקה", כתבה. "דקה של חיבוק חזק, חם, מלא אהבה ופחד ואכפתיות ועצב. שתינו מעולם לא הכרנו, אך הכאב ממה שקורה במדינה נתן לנו להרגיש ששתינו משפחה. מתי בארץ יתחילו להבין שאנחנו חיים תחת אותה קורת גג, שכל מה שקורה משפיע על כולנו, והעצב והכאב הם אותם עצב וכאב?".
אדון, ילידת עכו, היא בת למשפחה ערבית חילונית, מוסלמית־נוצרית, שהתגוררה בשכונה מעורבת בעכו העתיקה. כשהיתה בת 13 עברה עם אמה לחיפה, בעקבות גירושי הוריה, ולמדה בבית ספר חילוני של מוסלמים ונוצרים. מגיל צעיר, היא מעידה, חגגה את החגים של שלוש הדתות. "הדתיות לא היתה כמו עכשיו", היא אומרת, "זה לא היה כל כך קיצוני". אדון היא בוגרת בצלאל וכיום מרצה לאמנות במכללה האקדמית ספיר ועבודותיה מוצגות בארץ ובעולם. אדון היא גם הערבייה הראשונה שהציגה תערוכת יחיד במוזיאון ישראל. יצירותיה עוסקות בשאלות אוניברסליות של זהות, עקירה וכמיהה לבית בצד מורכבות הנרטיבים המקומיים של הישראלים והפלסטינים. אדון נוגעת בחיפוש עצמי, געגועים וחרדות של אדם באשר הוא, מעבר לזהויות המגדירות אותו. במשך השנים היא באה ויוצאת את הארץ בעקבות התערוכות שלה ומופעי הפרפורמנס שהיא מעלה.
לא מזמן העלתה בעמוד האינסטגרם שלה את "גרניקה - עזה" שלה, שאותה ציירה בעקבות הפרשנות ליצירה הנודעת "גרניקה" של פיקאסו שיצרה הציירת זויה צ'רקסקי, חברתה, כתגובה לטבח של 7 באוקטובר, וכתבה שזו "הגרניקה שאף אחד לא ירצה לראות. אותן פנים של ילדים ונשים חפים מפשע שמשלמים מחיר כבד, בכל פעם מחדש, בגלל הפוליטיקה או ארגוני טרור. הפנים האלה לא יהיו בעיתון ולא יקבלו שיתוף. אלו הם הפנים הנשכחות".
4 צפייה בגלריה
מתחת לציור של אם מחבקת חייל הרוג כתבה אדון: "אם היה לי ילד, הייתי מגדלת אותו לא להיות גיבור. לא הייתי שולחת אותו לצבא. הייתי מלמדת אותו לבכות"
(ציור: ראידה אדון)
מתחת לציור של אם מחבקת חייל הרוג כתבה:"אם היה לי ילד, הייתי מגדלת אותו לא להיות גיבור. אם היה לי ילד, לא הייתי שולחת אותו לצבא. הייתי מלמדת אותו לבכות, כי בכי זה חמלה".
לדבריה, "כולנו חיים כבר שנים במדינה בתוך טראומה, פחד, אי־ביטחון וחוסר שלווה. כל אחד עם ההיסטוריה שלו, וכשזה מתעורר זה זוועתי: שני עמים בטראומה". מבחינתה, "הכי מפחיד זה שבכל מלחמה וסכסוך הערבים שחיים בארץ הופכים לשק החבטות של כולם. ואז הטראומה שלנו הופכת ליותר גדולה. עכשיו יש נקמה ושנאה וכל אחד מתוסכל ומוציא את הזעם שלו על השני - וזה מסוכן. אנחנו שוכחים שאנחנו גרים אחד ליד השני; אני גרה ליד שכנים יהודים וערבים ונוצרים ואנחנו עוברים את אותם טראומה ושוק. חמאס יהרגו אותנו אפילו לפני היהודים, כי אנחנו בוגדים בעיניהם. אנחנו סופגים משני הצדדים: מהישראלים ומהרבה ערבים. אנשים רוצים שאזדהה רק עם צד אחד ואני לא חושבת שזה יקרה. אני בת אדם. גם אם יקרה משהו בפריז הלב שלי יישבר. אני לא רוצה שמישהו ייקח ממני את האנושיות שבי. צריך לעבור את זה, לדעת איך לטפל בזה, בשביל הדור הבא, כי מסכנים הילדים. בעצם זה שאנחנו משתפים פוסטים מלאי שנאה אנחנו שותפים לפשע".
ב־7 באוקטובר, אחרי שמונה חודשים בפריז, אדון היתה בארץ כדי לעבוד על עבודת וידיאו ארט חדשה בשם "הצד האחר". שבוע אחרי היא היתה אמורה לטוס לבינאלה לאמנות בקפריסין לפתיחה ולמופע פרפורמנס שלה, ומשם לפריז לתערוכה במכון העולם הערבי. "איך שהתחילה המלחמה, הייתי בווטסאפ הקבוצתי עם המרצים שעובדים איתי בספיר, שזיוה ילין מבארי והאוצרת של הגלריה שם היא אחת מהם. לא הבנו מיד את גודל הטראומה. כולנו היינו בווטסאפ, כמו משפחה. אני הערבייה היחידה איפה שאני מלמדת. התקשרתי מיד לכל הסטודנטים שלי, ובתוכי גם ידעתי מה הולך להיות בעזה, כי יש שם הרבה נשים וילדים חפים מפשע".
בימים אלה אדון שוהה בפריז. שלושה שבועות אחרי אירועי היום ההוא ופרוץ המלחמה היא ארזה מזוודה ונסעה. "ביום השני למלחמה חליתי מאוד. היתה לי דלקת עיניים והעיניים שלי נסגרו לאט לאט", היא מספרת. "ראיתי ערפל, צללים של אנשים. זה היה מפחיד. העצב היה לי קשה מלהכיל. ככל ששמעתי על עוד משפחה שנהרגה, על עוד ילד שנהרג עם אמו, ולא משנה מאיזה צד - הלב שלי נשבר. העיניים לא הפסיקו לדמוע ונעצמו ממש. הרגשתי שאני חייבת לצאת מפה. עכשיו העיניים שלי פתוחות. אני בפריז אבל הלב שלי בארץ עם החברים וקשה להתנתק".
בציורים שהיא מעלה בחשבון האינסטגרם שלה בשבועות האחרונים, למשל "ארץ המוות", נראות גבעות עקובות מדם שעל אדמתן פזורות גופות של נשים, גברים וכלבים, דמות אשה מיטלטלת בים סוער כשברקע מטוסי קרב, אדמה חרוכה ושתי נשים על ספסל שמספרות חלום בלהות זו לזו.
4 צפייה בגלריה
ציור של ראידה אדון. "אני לא רוצה שמישהו ייקח ממני את האנושיות שבי"
(ציור: ראידה אדון)
חלק מהיצירות נמצאות בווידיאו ארט החדש שלה, שטרם הוצג. "חלק הם פרטים מהציורים שלי בסטורי בורד לווידיאו ארט שהכנתי לפני ארבע או חמש שנים אבל שסיימתי לפני שלושה חודשים, וחלק הם מסדרת יומני הבידוד שציירתי בקורונה - זה כאילו שראיתי מה הולך לקרות. אני חושבת שאמנים יכולים לחזות ולהרגיש את האנרגיה מהרוח וההתנהגות של אנשים והביטויים שלהם".
אדון מרגישה שמחובתה להעביר מסר באמצעות האמנות שלה, בערבית ובעברית. כמי שמגדירה עצמה ישראלית־פלסטינית חשוב לה, להישרדות שלה, כלשונה, לנהל באמנות שלה דו־שיח עם שתי התרבויות. בזהות הדו־לשונית שלה היא מרגישה חובה ואחריות להעביר מסר לעולם באמצעות האמנות שלה: "אני שייכת לשתי תרבויות, דוברת את שתי השפות ויודעת על ההיסטוריה של שני העמים. לקחתי משתי התרבויות את הדבר הכי יפה, אני נהנית משתיהן, זה הפך אותי לעשירה. חבל שאנחנו לא מצליחים לראות אחד את השני. זה פספוס גדול".
