"כסף זה רק עוד הפרשה אנושית"
"כסף זה רק עוד הפרשה אנושית"
זאב סמילנסקי, האיש שמאחוריו אקזיטים ופטנטים ובנו של הסופר המוערך ס. יזהר, הגיע אל הכתיבה בגיל מאוחר ומתוך דיכאון אחרי שחברה שהקים כמעט פשטה רגל, ואת הרומן החדש שלו הוא מייחד למקום של הממון בעולם. "חיים בשביל כסף אינם דבר ראוי", קובע מי שלקח מאביו את האהבה לעולם הרוח והטבע וגם את הירידה לפרטים הקטנים ביותר
"כסף, לטעמו, לא היה אלא הפרשה שאנשים מפרישים כחלק מתהליך הקיום שלהם". כך כותב זאב סמילנסקי בספרו החדש שנקרא, ישר ולעניין, "כסף". ספר מקורי, לא ממושמע, על עשיית כסף מכלום ושום דבר.
סמילנסקי, בנו של הסופר ס. יזהר, הוא דמות מעניינת במיוחד, משום שהוא משלב בעיסוקיו כל כך הרבה ניגודים: מתמטיקה ושירה, מספרים ומילים, עבודת אדמה ופיתוחים טכנולוגיים. הוא בן 68, נולד וגדל ברחובות, בנם של יזהר סמילנסקי, אחד הסופרים העבריים החשובים ובעל עברית יפהפייה ובלתי נשכחת, והאמנית נעמי סמילנסקי. הוא שירת בנח"ל, למד מתמטיקה באוניברסיטה העברית ובלונדון, ולאורך חייו השתמש בידע המתמטי לעבודתו בפיתוח טכנולוגיות בחברות הייטק וביוטק, עבד בין השאר בסאיטקס ואורבוטק והקים ומכר סטארט־אפים ושם צבר את הונו. בגיל מאוחר יחסית התחיל לכתוב שירה, ואחר כך סיפורים קצרים. לפני כשנתיים פרסם רומן ראשון, "בג'נקִיה", שעלילתו מתרחשת במגרש גרוטאות ברמלה, ועכשיו את הרומן השני, "כסף" (הוצאת פטל).
הספר מתאר את עלייתו ונפילתו של אלישע, אסטרופיזיקאי שאיבד את משרתו ומגיע לחברת פינטק אמריקאית, מפוקפקת משהו. הוא מפתח קוד שירוץ בבורסה, יקנה וימכור איגרות חוב ויעשה מיליונים. הוא מצליח בזה, אבל גם משלם מחיר על זה.
בשני הספרים שלך יש מיאוס מהמרוץ אחרי החדש והיקר.
"שני הספרים עוסקים במה שמעניין אותי, ומה שמעניין אותי הרבה פעמים לא מעניין אנשים אחרים".
איך עברת מעולם הגרוטאות ברומן הקודם לקצה השני של איגרות החוב ברומן הנוכחי?
"היכרתי סיפור על בחור שעשה פוסט־דוק במדעים והלך לעבוד בחברת רנסאנס, קרן גידור אמריקאית שיש בה הרבה מהמאפיינים של חברת הרמוני בספר. זה היה הגרעין. אלישע, פוגש בניו ג'רזי איש משונה בשם סולומון, שמה שמעניין אותו זה אפילו לא הכסף, אלא לעשות את הכסף. מעניין אותו שהשיטה שלו תעבוד".
בספר, אלישע אומר לעצמו שכסף הוא הפרשה של בני אדם, ביטוי לתשוקה האנושית לעוד, שיוצרת כאוס. כתבת מחזור שירים שנקרא "קין", שם אתה מגן על דמותו. זה בסדר לרצות להצליח ולקבל לכך הוכחה?
"המיליארדר בספר אומר שמה שמניע אותו זה החרדה 'שמא יהיה לי פחות מאשר לג'ו', כל ג'ו שלא יהיה. זה מה שהיה גם לקין, לא היה מקובל עליו שיקבל פחות. אגב, המקום שבו הכסף נחשף במלוא הנוראיות שלו בעיניי זה דווקא בשוק האמנות. אתה רואה שמוכרים עבודה של אנדי וורהול עם מרילין מונרו ב־195 מיליון דולר, על שום מה ולמה? יש מקומות, נניח באפריקה, שדולר יכול להציל חיים של ילד, ויש מקומות שב־100 מיליון דולר אתה לא יודע מה לעשות איתם, אז אתה קונה את הוורהול הזה. כסף זה לא דבר אחד. זה דברים שונים במקומות שונים. כסף זה המצאה נהדרת שעזרה לאנושות, אבל אנשים שמקדישים את החיים שלהם לזה? נגיד אנשים שכותבים תוכנות שסוחרות לבד בשוק? זו לא דרך ראויה לחיות את החיים שלך".
למה לא בעצם?
"גם לייצר משקאות ממותקים זה לא ראוי: נניח שזה לא על חשבון אף אחד, אבל זה בטח לא תורם שום דבר ולא מועיל לאף אחד. בחברות שעבדתי בהן קיבלתי משכורות גבוהות, וכשעברתי לחברה אחרת אמרתי: 'הם שילמו לי הרבה כסף אבל אני נתתי להם הרבה יותר'. טוב בחיים לתת. רק לקחת זה עלוב. אבל הספר הוא לא סיפור מוסר".
אלישע, בשיא ההצלחה, נאלץ בשל המצב הפוליטי לברוח לישראל, לבית של אמא שלו בפתח תקווה. אבל דווקא פה העניינים מסתבכים, כשהוא יוצר קשר עם חבר נעורים, חילמי מרמאללה, והזמן שבו מתרחש הרומן הוא קצת עתידני; קבוצות של "שחורים", ככל הנראה פשיסטים, השתלטו על אמריקה ועל ישראל. "המהומות שהיו בקפיטול עם טראמפ, והרצח של ג'ורג' פלויד בידי שוטר? זה קורה כבר עכשיו. אז הרומן עתידני, אבל רק קצת".
מהספר עולה שיש חברות שרק מרוויחות כשיש בעולם כאוס ומלחמות.
"לא בטוח אם זה נכון אבל כמו בקרנות הגידור, שכמה שמצב העולם יותר גרוע הן מרוויחות יותר, עשרות אחוזים בשנה, וממשיכות להרוויח. אולי תגידי שזה לא על חשבון אף אחד אבל לא יכול להיות שזה על חשבון כלום. כשאתה משקיע את החיים שלך בשביל לחלוב את הוואקום ולהוציא ממנו כסף, לא יכול להיות שזה בסדר. אני לא יודע לשים את האצבע אבל זה נראה לא תקין. בשביל לחיות חיים טובים אתה צריך להיות מסוגל לייצר ולתת, להעניק".
סמילנסקי נושא את שם סבו זאב סמילנסקי, שהיה בעצמו סופר. ב־1989 עבר להתגורר במושב מישר שליד גדרה ביחד עם הוריו, שבינתיים הלכו לעולמם. סמילנסקי נשוי לחיה, אב לשניים וסב לשלושה, והוא גם בעל יקב מישר, והוא והמשפחה עובדים בכרם, ללא עזרת פועלים זרים (ומתנדבים בבציר).
אפשר למצוא קו מחבר בין הכתיבה שלו לכתיבה של אביו, בעיקר בחיבה לצומח, ובחיבה לפרטים הקטנים. ב"כסף" יש אפילו מחווה לס. יזהר. "לקחתי מאבא שלי את המגדיר שלו, המגדיר הישן, המהוה, שהיו בו דפים קרועים והמון סימונים עם עיפרון ותיקוני טעויות", הוא מתאר בספר.
כמוהו "גם אני לא אוהב פסקאות דלות, כי תמיד יש המון דברים שקורים, יש עושר", הוא אומר. "כל פסקה אצלי תוססת ומלאת חיים. בהמון סיפורים שלי יש תמה של אדם שמחפש בית: את הבית הזה שאני גר בו ובניתי, עשיתי שיהיה בית, וליוויתי כאן את הוריי עד יומם האחרון.
"כמו אבי יש לי אובססיביות לרשימות, להיטפל למשהו ולא להרפות. בספר הגיבור נכנס לסופרמרקט, אני מפרט את כל הסוגים של הבירה ושל השוקולד, עמוד שלם, ירשתי מאבא את האובססיביות לפרטים. אצלו לפעמים זה היה בלתי נסבל, כמו בספר 'מלקומיה יפהפייה'. אבל יש אנשים שמעריצים את הספר הזה".
הגעת לכתיבה בגיל מאוחר.
"התחלתי לכתוב שירים בגיל 47, פתאום נחתו עליי עשרה שירי אהבה וכתבתי אותם, הלכתי לכריכייה בגבעת ברנר והם כרכו לי לשלושה עותקים, נתתי לאשתי. זו היתה ההתחלה שלי ככותב. ואז עשר שנים המשכתי לא לכתוב כלום, ואז היתה לי תקופה מאוד מעצבנת ששום דבר לא הצליח לי, חברת אנימה לגילוי תרופות שיסדתי כמעט פשטה רגל, נכנסתי ממש לדיכאון, ישבתי לכתוב שירים על קין. נורא הזדהיתי איתו. למה שלא יהרוג את הבל? ואז ראיתי שיש תחרות במכון ויצמן של שירת מדע וכך התחלתי לכתוב שירים. הספר הראשון 'צבע ביתך', אף אחד לא השתין עליו. המשכתי לכתוב שירים, והוצאתי עוד ספר והמשיכו לא להשתין עליו, ואז פרסמתי סיפורים קצרים בכתבי עת, ומעולם לא קרה שמישהו התפעל מהסיפורים אז ישבתי לכתוב רומן, על הג'נקיה, והספר התחיל להתגלגל, אני מקווה שיום אחד מישהו יגלה אותו. ועכשיו הרומן השני".
בסוף "כסף" מופיע סיפור קצר, "יציאה", שהוא בעצמו קצת יציאה, וגם רומז על אקזיט.
"ברומן מי שניצח זה הכסף, הכסף ממשיך להתגלגל, הכל מסביב מתפורר אבל הבורסה ממשיכה. וב'יציאה' האהבה מנצחת".
לרצות יותר ולהסתפק במה שיש, אלה שני קולות מנוגדים שקיימים בך?
"צודקת. אני נורא אוהב לבזבז כסף ויכול גם לחיות ממעט מאוד. התחלתי לכתוב בגיל מאוחר ויש בי דחיפות ומחויבות לכתוב ולהסביר לעצמי ולמשפחה שלי ולמי שיסכים לקרוא מה זה היה להיות אני בעולם הזה. בשביל זה אני יושב וכותב".