פסטיבל ירושלים: תודה לאל על טרנטינו
פסטיבל ירושלים: תודה לאל על טרנטינו
עידן עמדי על המסך הגדול, איזבל הופר מפזרת מהקסם שלה ומרטין סקורסזי בתור המורה הפרטי שלכם לקולנוע. למרות שנה קשה במיוחד הצליח פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים ליצור תוכנית מרתקת ורבת־הפתעות
אירועי 7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל התחילו ביום האחרון של פסטיבל הקולנוע הבינלאומי בחיפה. עשרה חודשים אחר כך ייפתח השבוע פסטיבל הקולנוע הבינלאומי של ירושלים, שהוא כמו ברומטר למצב של ישראל בזירה הבינלאומית. ב־41 שנותיו ניתן היה לאמוד עד כמה ישראל מקובלת או מנודה על סמך האורחים שמואילים לבוא לירושלים והאם המפיקים והמפיצים בעולם מסכימים לאפשר לפסטיבל ישראלי להקרין את סרטיהם.
מנהלי הפסטיבל השנה (אלעד סמורז'יק, שפורש בתום הפסטיבל, ומחליפו אור סיגולי) בוודאי עוד יספרו בהזדמנות עד כמה היה קשה לשכנע יוצרים לאפשר את הקרנת סרטיהם הפעם וכמה תשובות שליליות קיבלו מצד יוצרים ואורחים פוטנציאליים.
צריך להגיד בזהירות, לפני שראינו את רוב הסרטים מחו"ל: זו לא היתה שנה גדולה בזירה הבינלאומית, כפי שהיא נחשפה בפסטיבלים של ונציה וקאן. זאת אומרת, חוץ משני סרטיו המדוברים (מדי) של יורגוס לנתימוס ועוד כמה סרטים שעשו כותרות ומיד נקנו להפצות מסחריות גדולות, לא היתה תחושה שהפסטיבלים מציגים סרטים שאסור להחמיץ. ולכן, גם אם פסטיבל ירושלים לא הצליח להניח את ידיו על הסרטים הכי מדוברים, אין תחושה של החמצה.
ולמרות כל זאת הצליחו שם ללקט כמה מהסרטים שהוצגו השנה בפסטיבלים בוונציה, ברלין וקאן. סרט הפתיחה "תלמה" של ג'וש מרגולין (שיופץ בארץ מסחרית ב־8 באוגוסט) הוא סרט ביכורים אמריקאי שזכה לתשואות אחרי בכורתו בפסטיבל סאנדאנס. השחקנית היהודייה ג'ניפר ג'ייסון לי תהיה אורחת הפסטיבל ויוקרן מקבץ מסרטיה. בהקרנת "שמונת השנואים" מחרתיים תארח לי את במאי הסרט קוונטין טרנטינו, כיום ישראלי של כבוד. במילים אחרות, תודה לאל על יוצרים וכוכבים יהודיים שעומדים לצד ישראל.
מעידן עמדי עד דויד גרוסמן: הבכורות הישראליות. דווקא השנה עם כל המהומה הפוליטית, הטרגדיות והמלחמות, נעשו בארץ כמה סרטים עלילתיים מסקרנים מאוד (ועוד רגע נראה זאת גם בפרסי אופיר). שימו לב, למשל, לשלושה סרטים נשיים שעשויים להיות בולטים מאוד בשבועות הקרובים: "כביש הסרגל" של מיה דרייפוס, מותחן בלשי מסוגנן על בלשית משטרה מרושלת שמגיעה לעפולה ומנסה לפצח תעלומת רצח. טלי שרון היא הקולומבו ממין נקבה של משטרת עפולה, ועידן עמדי, שנתיים לפני שהפך לגיבור מלחמה בעזה, הצטלם לתפקיד הגברי הראשי. הסרט השני הוא "קרוב אליי" שביימה תום נשר בת ה־28, סרט בעל מוטיבים אוטוביוגרפיים, על שתי נשים צעירות שמתאבלות כל אחת בדרכה על נער צעיר שנהרג בתאונת דרכים. "חלב" הוא סרטה החדש והעתידני של מאיה קניג על נשים שסוחרות בחלב אם, עם הזמרת הילה רוח בתפקיד הראשי. שלושת הסרטים כבר חזרו עם פרסים מפסטיבלים בינלאומיים והשבוע יערכו את בכורתם הישראלית.
בתוכנית הישראלית שימו לב ל"חיוך הגדי", עותק משוחזר לסרטו של שמעון דותן מ־1986 על פי ספרו של דויד גרוסמן (גרוסמן ודותן יתארחו בהקרנה). זה סרט שהתיישן לטובה. בזמן אמת הוא היה חלק מגל סרטים פוליטיים נגד הכיבוש. כמעט 30 שנה אחר כך הפוליטיקה שבו נראית כמעט נאיבית, וחסרת תוחלת.
ממרטין סקורסזי עד עמוס גוטמן: סרטים על אמנות הקולנוע. פסטיבלי הקולנוע הם גם מקום להתמסר לאהבת הקולנוע ולכן שימו לב לסרטים על אמנות הקולנוע עצמה.
התחילו עם "תוצרת אנגליה: הסרטים של פאוול ופרסבורגר", שעתיים ורבע שהם כמו סמסטר דחוס של שיעורי קולנוע בהגשת מרטין סקורסזי. אהבתו של סקורסזי האמריקאי לקולנוע הבריטי של מייקל פאוול ואמריק פרסבורגר ידועה מזמן. הסרט מתחיל עם סיפורו האישי של סקורסזי שמספר איך בכלל התוודע כילד אל הסרטים של צמד הבמאים, שעוררו את סקרנותו לגלות מי מהם עשה מה והפכו אותו לחוקר קולנוע. הסרטים של פאוול ופרסבורגר כל כך יפים, והסרט הזה יגרום גם למי שלא הכיר אותם מעולם לרצות לצפות בהם.
"מחוץ לעונה" הוא סרטו החדש של סטפן בריזה ("ערכו של אדם").זה סרט נהדר, בעיקר כי יש תחושה שהוא יותר אנגלי באווירתו מאשר צרפתי. גיום קאנה מגלם שחקן קולנוע מפורסם שחווה משבר ומגיע למלון וספא לעבור טיפולים ולהירגע, שם הוא פוגש אהובה שלו מלפני 15 שנה (אלבה רורוואכר) וסיפור האהבה ביניהם ניצת מחדש. זה סרט סגרירי וקסום שכולו אווירה וערגה.
סרט צרפתי נוסף שעוסק בקולנוע בתוך קולנוע הוא "מייקינג אוף" של סדריק קאהן, על במאי קולנוע שמנסה ליצור סרט מצפוני על מאבק חברתי, אבל נאלץ להתפשר מול מפיקיו וכוכביו. עוד סרט צרפתי רפלקסיבי הוא "דאאאאלי!" של קוונטין דופייה ("עור צבי", "לא יאומן כי יסופר"). דופייה הוא במאי מצחיק ומשונה, אנרכיסט וסוריאליסט, ובסרט הזה הוא מספר סיפור בדיוני והזוי על עיתונאית שמנסה לעשות סרט תיעודי על סלבדור דאלי, פוגשת את האיש, ושוקעת לתוך חלומות שנראים כאילו בוימו על ידי דאלי עצמו. "מחוץ לעונה", "דאאאאלי!" ו"מייקינג אוף" הצרפתיים מגיעים לירושלים מפסטיבל ונציה של שנה שעברה.
ולבסוף בסקציה הזאת, אל תוותרו על "טאבו", סרטו התיעודי של שאולי מלמד על הבמאי עמוס גוטמן, שמציג קטעים נדירים שלא נראו לפני כן מתוך סצנות מסרטיו שלא נכנסו לגרסה הסופית וריאיון גנוז איתו, שנעשה זמן קצר לפני מותו.
מאיזבל הופר עד ראדו ג'ודה: חביבי הפסטיבלים. יש במאים שהם כוכבי ענק בפסטיבלי קולנוע, ורק שם. אני קצר סבלנות לאקספרימנטים הקיצוניים שלהם, אבל אמעל בתפקידי אם לא אציין את העובדה שיש להם סרטים חדשים, לטובת מעריציהם הרבים: הבמאי הרומני ראדו ג'ודה ("מין חסר מזל") מביא סרט חדש בשם "אל תצפו ליותר מדי מסוף העולם". מעין אודיסיאה במכונית של צלמת וידיאו המתעדת אנשים שנפצעו בתאונות עבודה, ותוך כדי הנסיעה היא מצלמת סרטוני טיקטוק שבהם היא מתחזה לגבר אלים וגזעני. ג'ודה עורך את המסע בשחור־לבן ומשלב בו סצנות מסרט רומני משנות ה־80, על מסעה של נהגת מונית ברחובות בוקרשט. וכל זה נמשך קרוב לשלוש שעות לא קלות. ג'יה ז'אנג־קה הסיני עורך גם הוא קטעים מסרטים קודמים שלו ליצירת מסע משלו, הנמשך 22 שנה, שעוקב אחרי סיפורה של אשה (המגולמת על ידי אשתו). הבמאי הקוריאני הונג סאנג־סו, שלטעמי עושה אנטי־קולנוע, מרחיב בסרטו החדש, "הצרפתייה", את מעגל צופיו בכך שליהק לתפקיד הראשי את איזבל הופר, בתור אשה צרפתייה שמגיעה לקוריאה ומחליטה להתחיל ללמד את המקומיים צרפתית בשיטה שהיא המציאה, ללא שום רקע בהוראה, והשאלה הנשאלת היא האם היא גאונה או תמהונית? "הצרפתייה" הוא אחד משלושה סרטים בכיכובה של הופר שיוצגו בפסטיבל. חפשו אותה גם ב"סידוני ביפן" וב"שעות ביקור".
