ראיון"העולם הוא שדה קרב, למה שזוגיות ומשפחה יהיו מקום אידילי?"
ראיון
"העולם הוא שדה קרב, למה שזוגיות ומשפחה יהיו מקום אידילי?"
הסופר האיטלקי החשוב דומניקו סטרנונה עוסק בספריו בקשרים זוגיים ומשפחתיים, או כפי שהוא מגדיר זאת "בעיות בלתי פתורות שהמין האנושי מתקוטט סביבן ללא הרף". בראיון לכבוד הוצאה מחודשת של ספרו העוצמתי "ויה ג'מיטו", הוא שב ומכחיש קשר לסופרת האגדית אלנה פרנטה, אף שתחקירים חשפו כי יש דמיון מבני בין כתביהם
"כשאבי אמר לי שב־23 שנות נישואיהם הוא הכה את אמי פעם אחת בלבד, לא עניתי לו אפילו. זה זמן רב שלא סתרתי בשום דרך את סיפוריו, שהיו מלאים אירועים, תאריכים ופרטים, שהיו כולם בדויים". כך נפתח הרומן החזק "ויה ג'מיטו" של דומניקו סטרנונה, אחד הסופרים האיטלקים החשובים היום, מי ששמו נקשר לא פעם לספריה של אלנה פרנטה "החברה הגאונה".
סטרנונה יורה את המשפטים הקצובים והחדים שלו, הבלתי מתפשרים, שמצד אחד חושפים אמיתות נוקבות על קשרים זוגיים ועל תאים משפחתיים, ומצד אחר האמת נסתרת בהם, מתחבאת היטב בתוך הבדיון. וגם בשיחה איתו, נדמה שסטרנונה מעדיף להסתתר, להשתמש בפרסונת הסופר ולא במי שהוא עצמו.
לאחרונה ראה אור בהוצאה מחודשת "ויה ג'מיטו" (בהוצאת מודן, בתרגום יורם מלצר), שנחשב לאחד הספרים הטובים של סטרנונה, ועליו הוא גם זכה בפרס סטרגה היוקרתי באיטליה בשנת 2001.
זה סיפור על יחסים בתוך המשפחה: בין איש צעיר לאביו, בינו ובין אמו, וכמובן בין ההורים לבין עצמם. הכל מתרחש בנאפולי, עירו של סטרנונה. את הספר הוא הקדיש לאמו רוסינה, שזה גם שמה של האם בספר — אבל סטרננה בראיון אומר מיד: "מדובר ברומן ולא באוטוביוגרפיה. אילו הייתי מתעסק בזיכרונות של עובדות ואירועים מחיי, הייתי כותב ספר צנום של 20 עמודים". קשה להאמין.
את הרומן מספר בגוף ראשון מימי, בנו של פדרי. פדרי הוא צייר חובב, שנאלץ לעבוד כמנהל תחנת רכבת בנאפולי. הוא אדם מורכב מאוד: בוטה ואגרסיבי, מתייחס בזלזול כלפי האם רוסינה, אישה יפה שיופייה מעורר בו פחד, אבל בכל זאת ניחן בנפש של אמן. מימי מנסה באמצעות הזיכרונות לארגן את עלילת חייו, אבל זה לא הולך לו; הזיכרונות מתפתלים, האב משנה את גרסאותיו ומשקר בחופשיות קלת משקל. "כל היזכרות היא כבר השלב הראשון של השקר", כותב סטרנונה.
סְטַרנוֹנֶה, סופר, תסריטאי, עיתונאי, מורה לשעבר, נולד בנאפולי ב־1943. בשנות ה–80 עבד כמורה בחטיבת ביניים ובתיכון, לימד את תלמידיו שפה, גיאוגרפיה והיסטוריה. שנות ההוראה האלה הולידו את ספרו הראשון מ־1987, "אקס קתדרה". מאז פרסם עוד הרבה מאוד ספרים — רומנים, מאמרים, תסריטים ומסות. ספריו עובדו לקולנוע, עד כה תורגמו לעברית ארבעה מהם: "ויה ג'מיטו", "שרוכים", "תעלול" ו"שבועת אמונים".
הוא חי ברומא, נשוי למתרגמת אניטה ראיה, שנטען כי היא למעשה הסופרת אלנה פרנטה. מתחקיר שפרסם ב־2016 העיתונאי קלאודיו גאטי, עלה שראיה היא פרנטה, דווקא בעקבות עסקאות נדל"ן שביצעה. חוקרת הספרות אליזה סוטג'ו פרסמה מאמר המתבסס על מחקרים שנעשו בשיטות שונות כולל בינה מלאכותית, והגיעה למסקנה כי יש קשר אלגוריתמי ממש בין הכתיבה של סטרנונה ופרנטה. ואולי לא צריך אלגוריתם אלא קריאה קשובה לספרים של סטרנונה ושל פרנטה, כדי למצוא בהם אותה אינטנסיביות רגשית, אותה התבוננות אכזרית לעתים על מערכות יחסים, וכמובן — למצוא בהם את נאפולי.
נאפולי נמצאת כמעט תמיד ברקע, כמו דמות חיונית שמניעה את העלילה, מחלצת רגשות מהדמויות. רחובותיה הצרים, הצפופים, הרועשים, כאילו מייצגים את הכאוס הפנימי בלב הדמויות. ועל כך משיב סטרנונה בקצרה: "הקישור לספרים של פרנטה הוא חסר בסיס. ובנוגע לנאפולי, זאת העיר שלי ולכן היא מאגר החוויות של התודעה שלי כבר לפחות 70 שנה".
לאחרונה פורסם "ויה ג'מיטו" מחדש, איך הוא נראה לך היום בקריאה חוזרת?
"זה ספר שאני ממשיך לאהוב. אחרי יותר מ־20 שנה אני עדיין מרוצה מהאמצעים הספרותיים שהשתמשתי בהם ומהאסטרטגיות שיישמתי.
במרכז הרומן תסביך אב לא פתור. דמות האב מורכבת מאוד, שנואה ואהובה גם יחד. עד כמה הנושא קרוב ללבך?
"היה לי עסק עם דמות — פדרי — שהיו לה הרבה תכונות אנטיפתיות ולא התכוונתי למתן אותן. מצד שני רציתי שהקוראים, לצד התיעוב כלפיו, גם יבינו ויאהבו אותו, כמו שקרה לי בשעה שכתבתי על מימי, הבן, ועל רוסינה, הרעיה והאם. אני עדיין לא יודע אם הצלחתי".
בספר הזה ובעוד כמה מספריך הזוגיות מוצגת כזירת קרב, והמשפחה כמקום שיכל להיות רעיל. נחוץ וחיוני, אבל גם אכזרי.
"העולם שאנחנו חיים בו הוא שדה קרב, שבו הטובים אף פעם אינם טובים לגמרי והרעים אף פעם אינם רעים לגמרי. למה שהזוגיות והמשפחה יהיו מקום אידילי? אני נוטה לחשוב ששם, בבתים, במיטות — בספֵירה הפרטית — יש סינתזה של בעיות בלתי פתורות שהמין האנושי מתקוטט סביבן ללא הרף".
דמות האב מכילה סתירה נועזת כמעט. הוא אמן שעובד כמנהל תחנת רכבת, והאלימות הקשה שלו באה יחד עם האמנות. אותו גבר מכה, לבוש מדים פשיסטיים, הוא גם צייר.
"זה לא כל כך פשוט. פדרי הוא לא פשיסט, הפשיסטים הם משהו אחר. כמו חלק גדול מבני דורו, הוא בעיקר אדם ששנות ילדותו, נעוריו ובחרותו עברו עליו תחת שלטון הפשיזם והוא רכש ממנו, בלי אפילו להבחין בכך, את המקומות המשותפים ואת השפה. ה'עיצוב' הזה נשאר טבוע בו, ביחס שלו לנשים, בהפגנה הבלתי פוסקת של גבריות פטריארכלית, התרברבות של גיבור־על. הכישרון האמנותי שלו אמיתי, אבל הוא מתבטא בדרכים לא מתאימות, וזה מאמלל אותו. הוא מתיימר להיות יוצא דופן וסובל מפני שהוא לא מספיק יוצא דופן.
1 צפייה בגלריה
"גיבור הספר, האב האלים פדרי, גדל כמו חלק גדול מבני דורו, תחת שלטון הפשיזם, וזה נשאר טבוע בו, ביחס שלו לנשים, בהפגנה של גבריות פטריארכלית ובהתרברבות של גיבור־על"
(צילום: איי אף פי)
"מימי בנו גדל ותוך כדי כך דוחה מעליו את כל התכונות של האב. הוא מוצא מקלט אצל אמו, ושם לו למטרה לפצות אותה על כל מה שסבלה מהבעל שלה, ועל כך שהוא עצמו לא היה מסוגל להגן עליה. רק באיחור הוא מבין שדווקא את סוג הגבר והאמן שהוא רוצה להיות — שונה ככל האפשר מאביו — אמו לעולם לא היתה אוהבת".
מה אתה כותב בימים אלה?
"אני עובד על סיפור שבמרכזו רגש הקדוּשה. זה סיפור קטן אבל קשה לי לכתוב אותו. אני נעזר במקורות קריאה רבים".
