אימון מתקדםסיפורה המפרך של ההליכה הרגלית התחרותית
אימון מתקדם
סיפורה המפרך של ההליכה הרגלית התחרותית
התערבויות הליכה מפרכות שנפרסו על פני מאות קילומטרים ויממות שלמות הפכו את המשתתפים בהן לכוכבי הרוק של המאה ה־19. מהן גם נולדו תחרויות הסיבולת המוכרות לנו היום
השנה היתה 1860. בחירות נשיאותיות עמדו בפתח והאומה האמריקאית המתהווה געשה: האם מועמד המפלגה הרפובליקנית, אברהם לינקולן המפורסם, יזכה בבחירות או שמא יגבר עליו יריבו הדמוקרטי, ג’ון ברקינרידג’? התערבות יוצאת דופן על זהות המנצח שנערכה אז בין שני עובדי מערכת זוטרים בעיתון "ניו יורק הראלד" הצליחה ללכוד את תשומת הלב. אדוארד פייסון ווסטון, שהימר על ברקינרידג' יצא כשידו על התחתונה ונאלץ לעמוד בהתחייבותו - לצעוד את כל הדרך לוושינגטון ולצפות בטקס השבעת הנשיא הנבחר.
עובד העיתון בן ה־19 התחייב כי יצליח לבצע את האתגר - הליכה של 770 ק"מ - תוך עשרה ימים. "את טקס ההשבעה של לינקולן אספיק לראות במו עיניי", התחייב. תעוזתו של ווסטון יצרה פרסום רב שאותו החליט ההרפתקן הצעיר לנצל לטובת גיוס חסויות. סוכני ההימורים לא נותרו אדישים להתרחשות והחלו לספסר בסיכויי הצלחתו.
בסוף ווסטון נכשל. הוא אמנם הגיע לוושינגטון, אך את טקס ההשבעה של לינקולן החמיץ בחמש שעות. על אף הכישלון, ווסטון התנחל בלב רבים ושמו החל להתפרסם כמי שמסוגל ללכת מרחקים בלתי נתפסים בלי שיישבר.
מלחמת האזרחים, שקרעה את ארה”ב מעט לאחר מכן (1861־1865), העלימה את ווסטון מאור הזרקורים אך ב־1866 שמו שוב צץ. הפעם, התערב על 10,000 דולר שיצליח ללכת את כל המרחק מהעיר פורטלנד שבמיין ועד לשיקגו - הרפתקה שאורכה 1,930 ק"מ – תוך 30 ימים. גם הפעם, האומה האמריקאית עקבה מרותקת אחר הצעיר, הצועד לבדו בשממה נגד כל הסיכויים. אבל בניגוד למסעו הכושל לוושינגטון, את הצעדה הזו צלח ווסטון תוך שהוא מקדים את לוח הזמנים שהציב לעצמו כמעט ביום שלם. בשנים שלאחר מכן, כאמצעי הכנסה ופרסום, המשיך ווסטון לבצע צעדות ראווה והתערבויות לאורכה ולרוחבה של היבשת, ולעיתים אף מעבר לים. הצלחתו והבאזז שיצר סביבו היו בלתי נתפסים.
אולם השפעת ווסטון היתה גדולה בהרבה מהבידור הרגעי שיצרו מסעותיו הרגליים. ההיסטוריה מלמדת כי בעיקר הודות לו, ענף ספורט חדש ופופולרי שטף את ארה”ב ואת אירופה: הליכה רגלית תחרותית (Pedestrianism). כמה פופולרי היה הענף? על פי מתיו אלגאו, מחברו של ספר שעוסק בנושא "When Watching People Walk Was America’s Favorite Spectator sport", צפייה ומעקב אחר תחרויות הליכה הפכו בזכות ווסטון לטירוף לאומי ועולמי שהותיר ענפי ספורט אחרים מאחור אז.
אבל היתה תחרות הליכה אחת אשר הצליחה לבלוט הרבה מעל כולן ולרתק אליה מיליוני קוראים ואלפי צופים: אתגר ששת הימים של ניו יורק. תחרות שנערכה באיצטדיון ב־1879 ובה נדרשו המשתתפים לגמוע 450 מייל (724 קילומטרים) תוך שישה ימים. איך יסיימו אותה המתחרים? בזחילה או כשהם מדדים על שתי רגליהם, זה לא שינה. את הניצחון יגרוף מי שישלים את מרב הקילומטרים. העיתון "ניו יורק הראלד" תיאר זאת כטירוף מוחלט: “התחרות החלה כשבין 5,000 ל־10,000 איש נוכחים באיצטדיון”, נכתב, “קהל עצום וחסר סבלנות צובא על הכניסות ומוכיח את העניין הציבורי הרב ב’הליכה תחרותית’". עשרות אלפים סתמו את הרחובות הסמוכים בניסיון להגניב מבט אל המתרחש באיצטדיון.
באופן שאולי לא צריך להפתיע בהתחשב בעוצמתה של “מגפת ההליכה”, סכום הזכייה למנצח עמד על 25 אלף דולרים (שווה ערך לכ־700 אלף דולר כיום). מספרו של אלאו וכן מכתבות העיתונים מאותם הימים ניתן ללמוד כי מעמדם של ההלכים היה כשל כוכבי רוק. אלא ש”טירוף ההליכה” לא שרד לבסוף את מבחן הזמן. בשלהי המאה ה־19, נשמעו קולות רבים שטענו כי תחרויות ההליכה שאורכות מאות קילומטרים ונמשכות ימים רצופים הן אכזריות וברבריות ומסבות סבל למשתתפים בהן. באותן שנים, וכהמשך ישיר לתחרויות ההליכה הרב יומיות שהלכו ונעלמו, צץ פלא חדש שפתאום תפס את תשומת לבו של העולם – תחרויות רכיבה ממושכות על אופניים.
אבל גם שם חלק מהצופים עדיין חיפשו דם: “הנפילות במהירות 20 מייל לשעה נראו לצופים יותר מרתקות מנפילות במהירות של 3 מייל לשעה”, מסביר אלאו את השינוי ההיסטורי שחווה העולם בתחומי העניין.
למרות נסיגתה של ההליכה התחרותית, סבורים המומחים שווסטון ושותפיו להתערבויות ההליכה, הם בעצם אבות תחרויות הרכיבה הרב יומיות של היום כמו הטור דה פראנס והג’ירו דה איטליה.
לדבריהם, הם אלו ששתלו את הרעיון לתחרויות הסיבולת הארוכות שאנו מכירים היום. את שרידי ההליכה התחרותית הרב יומית אין צורך להתאמץ כדי למצוא. עדיין ניתן לאתרן בדמות תחרויות ההליכה האולימפיות, גרסה צנועה ויש שיטענו כי פחות מעניינת, להרפתקאותיו מסמרות השיער של ווסטון.