"ידעתי שכל עוד אני ממשיך לצלם דליה פרידלנד נמצאת"
"ידעתי שכל עוד אני ממשיך לצלם דליה פרידלנד נמצאת"
במשך עשר שנים ליווה הבמאי אבי וייסבלאי את השחקנית וכוכבת "זרעים של מסטיק" דליה פרידלנד בעת שהיא הולכת ומאבדת את זיכרונה. התוצאה, שמוצגת עתה בפסטיבל דוקו.טקסט וב־HOT, מרגשת, חושפנית, מכמירת לב, אך גם מצחיקה לרגעים. "רציתי שהיא תשמש השראה לצופים לא לפחד לזכור דברים, גם פחות טובים, כי זה חלק ממי שאנחנו"
"גם אני אהיה זיכרון. אבל רגע לפני אני רוצה להצליח לזכור את העבר, לזכור את ההווה, לזכור אותי כמו שאני. זה יהיה סרט עם התחלה, אמצע ובלי סוף. סוף זה דבר שאחריו אין המשך". כך פותחת השחקנית דליה פרידלנד את הסרט הדוקומנטרי “זיכרון של מסטיק” שיצר עליה הבמאי והמפיק אבי וייסבלאי, המלווה את אובדן הזיכרון שלה ומשלב תחנות משמעותיות בקריירה שלה, וגם מחדד את ההבנה שהזמן עושה את שלו, אך תמיד יש מה לזכור מהעבר. זה סרט מכמיר לב שבו השחקנית (כיום בת 89) מגלמת את התפקיד הראשי וכנראה הקשה ביותר שלה. הסרט מוקרן ב־HOT 8 והערב ב-18:00 בפסטיבל דוקו טקסט, בספרייה הלאומית בירושלים.
עבור מי שגדלו בשנות השבעים והשמונים פרידלנד היא אחת מכוכבות הילדים הגדולות: התקליט שלה "זרעים של מסטיק" שכתבה לאה נאור ללחנים של נחום היימן התנגן כמעט בכל בית וזכה למעמד של תקליט זהב בימים שכמעט לא הכירו את המונח. פרידלנד גם כיכבה ב"שמוליק קיפוד" ובפסטיבל שירי הילדים. גם וייסבלאי גדל על השירים והסיפורים של פרידלנד, ובמסגרת לימודי הקולנוע באוניברסיטת תל אביב זכה להכיר אותה מקרוב כשליהק אותה לסרט הגמר שלו "יום חופשי" ב־2009 לתפקיד ספרנית.
הם שמרו על קשר, היו משוחחים ומתייעצים זה עם זה ועושים הליכות ליד הים. "’זיכרון של מסטיק’ זה סרט שהתחיל מהכרות ולא הכרות שהתחילה מסרט", אומר וייסבלאי. "תמיד דיברנו על זה שצריך לעשות סרט עליה ועל המשפחה שלה. לפני עשר שנים הבחנתי שמשהו אצלה לא כשורה ואמרתי לה שאני חושב שזה הזמן שנצרף לפגישות שלנו אורחת: המצלמה. לא רציתי סרט כמו 'חיים שכאלה' אלא משהו שמתלווה אליה בהווה ואני לא יודע מה סופו. התלוויתי אליה לאורך השנים בסיטואציות גדולות וקטנות. אגרתי 120 ימי צילום ולא ידעתי מתי אפסיק".
למה?
"חששתי להפסיק לצלם כי ידעתי שכל עוד אני מצלם, דליה נמצאת ונצחית. הבנתי שהצילום הופך לתרפויטי כי ברגע שהמצלמה היתה שם — דליה הבינה שהיא צריכה לעשות דברים. גיליתי שברגע שאתה מרגיש מחויב למשהו, הזיכרון כאילו מתחדד".
מתי החלטת להפסיק לצלם?
"כשהבנתי שהמצב של דליה לא משתפר והזיכרון הולך ונעלם ממנה, וגם הכוחות שלה נעלמים. היא איפשרה לצלם אותה בכל מיני סיטואציות אבל היה לי חשוב לשמור על כבודה ולא להכניס דברים שיהיה לי קשה איתם”, מספר וייסבלאי. "גם היה לי חשוב שהיא תראה את הסרט, לא רציתי להפיק סרט לזכרה אלא שהיא תהיה נוכחת באולם ותזכה למחיאות הכפיים ותרגיש את אהבת הקהל".
פרידלנד נכחה בהקרנה בפסטיבל דוקאביב ומאוד התרגשה. היא קמה לקול מחיאות הכפיים של הקהל שהעריך את הפתיחות והרגעים החשופים והאישיים שהעניקה לו. זה ודאי החזיר אותה לתחושות של מחיאות הכפיים שלהן זכתה במשך 40 השנים שבהן שיחקה ב"חתולה על גג פח לוהט", "בית בובות", "מלחמה ושלום" ועוד בתיאטרון הבימה — התיאטרון אשר אביה השחקן והבמאי צבי פרידלנד נמנה עם מייסדיו ואמה חנה הנדלר שיחקה בו.
לבחון סיפור מוכר
וייסבלאי (44), במאי הסרטים "סוסיתא", "הרצח" ו"סוד מוחלט בהחלט", שם לו למטרה כיוצר דוקומנטרי "להסתכל מאחורי הקלעים של סיפור שחשבנו שאנחנו מכירים ולתת זווית נוספת למחשבה". הוא התלווה לפרידלנד במשך עשר שנים עם המצלמה בבית שבו נולדה ואותו לא עזבה אף פעם, אצל רופאים, בחגיגות 100 שנה להבימה, במפגשים עם בתה המוזיקאית איילה אשרוב, עם הנכדים ועוד. היא מספרת לו איך בכתה כמו ילדה כשלא מצאה את המשקפיים, לא מצליחה להיזכר מתי יצאה לגמלאות, לא מצליחה לעקוב אחר ההוראות בשיעור טאי צ'י, מתרגשת לחגוג יום הולדת אף על פי שלא זוכרת את הגיל ומקפידה לסדר בקופסה את עשרות הוויטמינים שהיא נוטלת כל יום. ההידרדרות במצבה וההכרה והמאבק בו מעוררים התפעלות, והיא מצליחה לשמור גם על מידה מסוימת של חוש הומור ושמחה.
פרידלנד היא גם זו שמספרת את סיפורה. "הבחירה האמנותית היתה לשלב את דליה בסיפור שלה עצמה, אני לא נוכח בסרט. היו הרבה דיאלוגים בינינו שנשארו על רצפת חדר העריכה. היה לי חשוב שיהיה קשר של הצופה עם דליה בלי גורם מתווך וגם מבחינת השפה הקולנועית: לייצר משהו עם קפיצות של זיכרון, של זרם תודעה, כמו שעובד אצל דליה".
רגעים מרכזיים בקריירה ומהחיים האישיים שלה, בהם מערכת היחסים עם הוריה והפרידה מבעלה השחקן מישה אשרוב, מוצגים ומשתלבים בסרט. "עניין אותי לבחון את המושג זיכרון דרך שחקנית שכל החיים היתה צריכה ללמוד תפקידים וטקסטים, ופתאם מאבדת את היכולת לזכור דברים אלמנטריים. זה היה יותר משמעותי בעיניי מאשר להיכנס למדמנה של הדינמיקה בתיאטרון. גם היה לי חשוב להדגיש את הקשר בין אמא לבת: שלה עם אמה השחקנית ובהמשך התיקון שעשתה עם בתה. פרידלנד הרגישה קצת כמו ילדה בודדה, זה המחיר ששילמה כבת לאבא במאי ואמא שחקנית עם בעל שחקן שעזב את הבית. רציתי שתשמש השראה לצופים לא לפחד לזכור דברים, גם פחות טובים, כי זה חלק ממי שאנחנו".
שחקנית עד הסוף
לקראת סוף הסרט יש מקבץ של רגעים שבהם פרידלנד צופה בחדשות באירועים המשמעותיים שחווינו בשנים האחרונות: מערכות בחירות, ההפיכה המשטרית, אירועי 7 באוקטובר והמלחמה. האם היא מודעת למה שקורה? "באופן מפתיע היא מאוד מרגישה את הדברים. היא כל הזמן שואלת מה עושים בקשר למצב שהוא לא טוב. זו תחושה שמחלחלת גם לאדם שלא מצליח להבין ולזכור את הרזולוציות. אני מרגיש אצלה דריכות ומנסה לעודד אותה ואומר לה שדברים תמיד יכולים להשתנות".
בסוף הסרט יש רגע מצמרר שבו פרידלנד מדקלמת את "מעשה בילדה בודדה" של מרים ילן שטקליס ("ירח ירח ספר לי סיפור"), שיר שכאילו נכתב עליה. את כל המילים שלו היא זוכרת בעל פה. "זה משהו מתעתע: זיכרון שצף מהילדות ומציף משהו — זה קסם בעיניי. והנה זה קורה אצל שחקנית שזה באמת טבוע בה: לא משנה מתי תעירו אותה ומה יהיה מצבה הרפואי, היא תדע לדקלם".
