"האביר הירוק" מסתורי וחידתי באופן מיוחד
"האביר הירוק" מסתורי וחידתי באופן מיוחד
הסרט, שעלה בסוף השבוע בארץ, הותיר צופים רבים עם תהיות, סימני שאלה וחוסר יכולת להסבירו. עם זאת, דווקא הרגשות שהוא משרה הופכים את הצפייה בו לחוויה יוצאת דופן
מדור ביקורת קולנוע תפקידו לספק ניתוחים, הסברים וקונטקסט לסרטים המוצגים. אנא קבלו את התנצלותנו שכן ייתכן שהטקסט הזה ימעל בתפקידו של המדור ושל המבקר. צפייה ב״האביר הירוק״, שעלה בסוף השבוע בארץ, הותירה אותי, כמו גם צופים רבים, עם תהיות, סימני שאלה וחוסר יכולת להסביר את הסרט. אך לעומת רוכשי כרטיסים אחדים שנעמדו ברחבת הכניסה לקולנוע רב חן דיזנגוף וצעקו זה על זה על הבחירה בסרט הלא מובן הזה — אולי הם חשבו שזה סרט גיבורי־על שמפגיש בין ״האביר האפל״ ו״הענק הירוק״ — אני יצאתי ממנו מכושף. אין לי מושג על מה הסרט ומה כוונתו ומסריו, אבל אני רואה בכך נס שהוא בכלל הובא להקרנות מסחריות בישראל. יש משהו מקורי, מסתורי ויוצא דופן בסרט שקשה לבטא במילים, אבל יש רצון עז לנסות ולגייס עוד צופים שיחוו את חוויית הצפייה בו ויחד נוכל לנסות לפצח את חידותיו.
כשזה מגיע לסרטים אמריקאיים, רוב מה שחוצה את האוקיינוס האלטנטי ומגיע עד למסכי הקולנוע בישראל שייך לרובריקת הקולנוע ההוליוודי המסחרי. ורוב הסרטים האלה דומים זה לזה. למשל, בשעה ש״האביר הירוק״ הוקרן באולם של 49 מושבים, ״ג׳אנגל קרוז״ — סרט חמוד ומהנה, אבל זהה באופן מתסכל לרוב מה שמגיע מהוליווד — הוקרן באולם של 500 מקומות.
"האביר הירוק" הוא סרטו החדש של דיוויד לאורי, אחד היוצרים הכי מעניינים שפועלים כרגע בהוליווד ובשוליה. ״נאהבים מחוץ לחוק״ ו״סיפור רפאים״, שניהם עם קייסי אפלק ורוני מארה, היו מיקרו־סרטים יפהפיים, שהציבו את לאורי בקטגוריה הקולנועית הפיוטית של טרנס מאליק. ״חברי הדרקון אליוט״, שביים לאולפני דיסני, התגלה כסרט ילדים קסום ומרגש. לאורי ממשיך את הזיגזג שלו בין המיינסטרים והשוליים וכעת עובד על גרסת לייב אקשן ל״פיטר פן״ למען דיסני. לכן, מפתיע כפליים שלבמאי שמצליח לעבוד בתוך שיטת האולפנים ולתקשר עם קהל גדול ומגוון יש גם האומץ להיות איזוטרי.
לאורי מעבד כאן את הפואמה האפית על מפגשו של סר גאוואן (דב פאטל) עם האביר הירוק, שקורא עליו תיגר לבחינת אומץ לבו. השיר הזה הוא חלק ממחזור היצירה האפית סביב סיפורי המלך ארתור ואבירי השולחן העגול. ואכן, סרטו של לאורי מתנהג כמו שיר או בלדה, כשכל סצנה היא בית שעומד בזכות עצמו, עם מהלך סהרורי של אירועים שלעתים נראים כמו חלום או הזיה.
מניעים פסיכולוגיים או התנהלות של סיבה ותוצאה לא מעניינים את לאורי, שכתב תסריט שלא מציית לאף אחד מחוקי התסריטאות המקובלים. זה סרט מסע אמורפי ולעתים אבסטרקטי, שכולו סמליות, עד כדי כך שלצופה המקומי, הבקיא ביצירה יהודית עתיקה, הסרט יידמה כעיבוד לאחד מסיפורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב.
תחושת המסתורין שמלווה את הצפייה בסרט רק מעצימה אותה: יופיו הוויזואלי העצום, הפסקול המצוין שלו, האווירה המיסטית והמבנה הלא שגרתי שלו מבקשים מאיתנו, הצופים שמעזים לצאת למסע הזה, ולא להשתפן בדרך, לחקור, לברר, לפצח. התחושה היא שכל התעמקות בטקסט המקורי מהמאה ה־14 ובעיבוד שלו, תרחיב את הדעת. מה, למשל, הקשר הסמלי בין הסיפור הזה לסיפור לידתו של ישו, שמוזכר בסרט כמה פעמים? מיהן הענקיות המופיעות באמצע הסרט? ומה התפקיד של אמו של הגיבור, שנראה שהיא זו שמחוללת את הסיפור כולו, ולאו דווקא לטובת שלומו של בנה? החידות בסרט נערמות, אבל בעוד שנדמה שזו יצירה שדורשת פענוח אינטלקטואלי, נדמה שדווקא המסע הרגשי והאסתטי של הגיבור — מסע שבוודאי יש בו גם סמליות אקולוגית — הוא זה שהופך את הסרט הזה לייחודי, סרט פסטיבלים שהגיע בדרך נס לבתי הקולנוע המסחריים. הוא לא ישרוד שם זמן רב, אז רוצו לראות אותו, אם יש לכם כוח ורצון להתמודד עם קולנוע אמריקאי שהוא ההפך משגרתי, צפוי או מסחרי.
