פותח שולחןכשמש בבוהריים: הבראנץ' בקלארו הוא כנראה הטוב בישראל
פותח שולחן
כשמש בבוהריים: הבראנץ' בקלארו הוא כנראה הטוב בישראל
גספצ'ו צהוב מופלא, סביח מפורק מעודן וקמפרי תפוזים מנצח: ארוחת הבוהריים של קלארו מאוד נעימה וטעימה, למרות הקמצנות בעמבה והמחיר הגבוה
אף שארוחת הבוהריים נהפכה כבר מזמן לכמעט מוסד בהוויה הישראלית, מעולם לא הצלחתי להתרגל אליה. בפועל אני אוכל כזו פעם־פעמיים בשנה, רק כשאנחנו חוגגים יומולדת לבנים. ומכיוון שהצעיר חגג לפני כמה שבועות 16, הלכנו לקלארו במתחם שרונה שבתל אביב. אלא כבר בכניסה למקום הבנתי שאני כנראה הישראלי האחרון שבוהריים בשבת, ועוד מחוץ לבית, נחשב אצלו משהו חגיגי, מיוחד או נדיר. המסעדה היתה מפוצצת עד אפס מקום.
יש לכך סיבה טובה. קלארו נהפכה כבר מזמן למוסד, מעין מנטה ריי בלי ים. כלומר מקום שלוקחים אליו תיירים, את הדודה מהקיבוץ או פשוט באים אליו מחוץ לעיר. ובדיוק כמו מנטה ריי, גם קלארו כבר נהפכה למקום הזה שאתה שוכח מהר מדי כמה נעים וטעים שם.
קלארו נפתחה לפני כמה שנים בהשקעה כספית מטורללת למדי. משהו שלא ברור כמה זמן, אם בכלל, לוקח להחזיר. זה ניכר לא רק במבנה המשופץ המרהיב החולש על מטראז' חסר תקדים ומתנשא מעל המנהרות הטמפלריות המפורסמות שאפשר להגיע אליהן גם ישירות ממרתף המסעדה. זה בולט גם במדי הג'ינס היפים והיוקרתיים, בשירות הקשוב והאדיב ובכלל, באווירה היוקרתית אבל הלא מלחיצה של המקום. שזה כבר ממש קסם, במיוחד לאדם לחוץ כמוני שלא ממש אוהב להתנהג יפה איפה שנדמה לו שצריך. לא כי הוא לא מבין שזה נחמד, פשוט כי הוא לא יודע איך עושים את זה.
אז לא התנהגתי יפה והזמנתי קמפרי־תפוזים ב־11:00 בבוקר. אשתי לכסנה אליי מבט קצר. אני אמרתי שזו חגיגה. הזמנו ארוחת בוקר זוגית במחיר מפוצץ של 186 שקל. אחר כך נזכרתי שבארומה זה לא עולה הרבה פחות וכאן לפחות מקבלים הרבה, הרבה, יותר. הגיע מגש ענק עם כל טוב. פורל מעושן, סלסלת לחמים מגוונת במיוחד, סלט ירקות טרי שבטריים היישר מערוגת המסעדה שהיא מוסד "פארם טו טייבל" ותיק ורציני, גספצ'ו עגבניות צהובות מופלא (בצנצנת, אלא מה), ביצים, גבינות צאן איכותיות במיוחד ובכמות מטורללת — כמו כל שאר הדברים — קפה, זיתים, ריבה ואלוהים זוכר מה עוד. כמות שמספיקה גם לחמישה שהיינו. טרי, טעים, נדיב, יקר ושווה כל גרוש. אשכרה.
וכדי שלא ישעמם הזמינו בני הזוג הצעירים, כלומר הגדול וחברתו, אגז בנדיקט: האגז בנדיקט בגרסת קלארו הוא בעצם אגז פלורנטין, כלומר בנוסח פירנצה, כשאת הבייקון מחליף תרד וכאן הוא מגיע עם תבשיל של עגבניות, שום קונפי, בצל, זעתר וכמובן — ביצים עלומות מעל כל הכבודה הזו. מושחת קום כמו שצריך וטעים רצח כצפוי.
ואילו אני החלטתי לשחק אותה מיוחד, שלא לומר מגניב, והזמנתי לעצמי סביח. מפורק, בטח שמפורק. כלומר אתה מקבל מיני פיתות לוהטות מקמח בריא כלשהו, כך נדמה היה לי, חצילים מטוגנים בעדינות חיישנית כמעט, פטרוזיליה, ביצה חומה, תפוחי אדמה מבושלים, בצל ירוק, סלסת עגבניות מעודנת, מלפפונים חמוצים ביתיים, צנוניות פרוסות וטחינה, ומרכיב לעצמך את המנה.
רק עמבה לא היתה. ברור. פה זה קלארו, לא אפי או עובד. אחר כך גיליתי שהיא הסתתרה, בכמות מזערית, בתוך הטחינה. לא נורא. זה יצא כל כך טעים שסלחתי. מתברר שאני יודע להרכיב לעצמי סביח גם אם עושים לו דקונסטרוקציה מודרנית. ידעתי שייצא ממני משהו בסוף.
ארוחת הבוהריים של קלארו היא כל כך נעימה וטעימה עד שכשיצאנו בחזרה אל העולם הסכמתי עם התואר שהעניקה לה אשתי: "הבראנץ' הטוב בישראל". חשבתי שזה בשביל להרים לקטן. בדיעבד הבנתי שזה כנראה פשוט נכון.
קלארו, דוד אלעזר 30, שרונה תל אביב, 03-6017777. בראנצ'ים בשישי 15:00-9:00 ובשבת 12:30-9:00.
