יו גרנט ב"פחד אלוהים": הכי רחוק מנוטינג היל
יו גרנט ב"פחד אלוהים": הכי רחוק מנוטינג היל
ב"פחד אלוהים" הופך יו גרנט מגיבור של קומדיות רומנטיות לדמות אפלה ומאיימת. זה כמעט מצחיק
תארו לעצמכם שאתם נקלעים לבית מבודד בקצה העיר בליל חורף חשוך וסוער, דופקים על הדלת ומי שפותח אותה הוא יו גרנט. מיד תרגישו הקלה גדולה: אתם בוודאי בידיים טובות, של איש מאיר פנים שנראה כמו ג'נטלמן מושלם. ספל תה מובטח לכם. "פחד אלוהים" מבוסס כולו על הפער שבין הדימוי הקולנועי החביב והשרמנטי של גרנט לבין הידיעה שקנינו כרטיס לסרט אימה, ובמרכזו אדם חביב עם מתק שפתיים.
האם גבר עם חיוך כובש וקרדיגן יכול להיות נבל מאיים? מובן שכן. לכן, האטרקציה העיקרית ב"פחד אלוהים" היא גרנט, שנראה מתמוגג מהתפקיד שלו — לגלם רשע מרושע, פסיכופת גמור, אבל לשחק אותו כאילו הוא מחזר אחרי ג'וליה רוברטס ב"נוטינג היל". אכן, זה מאוד משעשע וסימפתי למראה. ומכיוון שמפיקי "פחד אלוהים" שיבצו אותו להתחרות בגלובוס הזהב בקטגוריית הקומדיה, ברור שזה נעשה בכוונה. זה סרט אימה מעורר חלחלה וחרדה, אבל שעה מתוכו מבוימת כמעט כמו קומדיה.
סקוט בק ובריאן וודס, שכתבו את התסריט המוצלח ל"מקום שקט" (שהפך לסרט מצוין של ג'ון קרסינסקי) — מביימים מותחן קאמרי, המתרחש כמעט כולו בבית אחד. כשם ש"מיזרי" עובד להצגת תיאטרון, באופן תיאורטי גם "פחד אלוהים" יכול, לפחות עד אמצע המערכה השנייה, אז הוא הופך ממשחק שח מנטלי למלכודת עכברים אלימה וגרוטסקית. בדומה ל"פסיכו", זה סרט שעיקר הדרמה בו מתרחש בקומת הקרקע, אבל האימה האמיתית מסתתרת במרתף, המייצג את התת־מודע, האיד, את האזורים הביצתיים של הנפש שבהם קבורות התאוות וההדחקות.
זה מתחיל עם שתי מיסיונריות מורמוניות שעוברות מדלת לדלת לנסות ולעניין אנשים בספר המורמונים ובעיקרי האמונה שלהן (סופי תאצ'ר וקלואי איסט, שתי השחקניות הראשיות בסרט שבתחילה נדמה שהן לא יותר מקהל עבור מופע היחיד של גרנט ואז הופכות לדמויות מרכזיות, אכן גדלו במשפחות מורמוניות). אך בדמותו של גרנט הן מגלות לקוח קשה לפיצוח, כזה שהתכונן לבואן ומנסה להיות מיסיונר בעצמו: הן רוצות לגייס אותו לכנסייה, ואילו הוא רוצה להוכיח להן שכל הדתות הן קשקוש, ובמיוחד שלהן. זה כמעט כאילו וודס ובק ראו את המחזמר "Book of Mormon" (שמוזכר בסרט) ותהו אם אפשר להפוך אותו לסרט אימה, במקום לקומדיה. מכאן, אותו כופר משכיל וערמומי מציב בפניהן שתי דלתות שיאפשרו להן לצאת מביתו הנעול: דלת אחת מייצגת את האמונה והשנייה מייצגת כפירה. באיזו דלת יבחרו ומה יעלה בגורלן מרגע שייכנסו דרכה?
כסרט העוסק בדיונים על תיאולוגיה, פוליטיקה של דתות ופסיכולוגיית המונים, "פחד אלוהים" הוא סרט שנון למדי, והוא מזכיר שסרטי אימה לעיתים קרובות קשורים באופן הדוק לדת: מסרטים על ערפדים, על השטן, ועד רוחות רפאים, דיבוק וגירושי שדים — הפולקלור הכנסייתי הוא מקור השראה לרוב סרטי האימה.
אם קומדיות רומנטיות אמורות לגרום לנו להאמין בהשגחה ובגן עדן, סרטי אימה אמורים להפחיד אותנו מגיהינום ועונש על חטאינו. יוצא הדופן הוא ז'אנר הרוצחים הסדרתיים, המעוגנים בפסיכולוגיה ולא בתיאולוגיה. והנה, סרט על רוצח פסיכופת שמעוגן בדת, אמונה וכפירה. מוקדם יותר השנה הוצג בארץ "טהורה" עם סידני סוויני, גם הוא סרט שנע בין אימה פסיכולוגית לאימה דתית־נוצרית, והוא היה אמיץ יותר. אפשר היה לצפות שבסוף "פחד אלוהים" ליוצרים יהיה האומץ לתפוס צד ולהכריז למי הם מאמינים: לצעירות הדתיות, או לכופר שרוצה להוכיח להן שאין אלוהים. אבל במקום זאת הם פונים למערכה שלישית ז'אנרית, שמוכיחה שהם יצרו חידת היגיון שהם בעצמם לא הצליחו לפתור.
