מנונו ועד אמדורסקי: בכירי האמנים בוחרים את היצירה שהכי השפיעה עליהם השנה
מנונו ועד אמדורסקי: בכירי האמנים בוחרים את היצירה שהכי השפיעה עליהם השנה
שחקנים, סופרים מוזיקאים ואנשי תרבות בוחרים את יצירת האמנות הישראלית שהכי השפיעה עליהם בשנה החולפת. פרויקט מיוחד
"כריזמה שאלוהים ישמור": הזמרת והמוזיקאית נונו בוחרת במופע הסטנד־אפ של עידו קציר
ספוילר: זה מצחיק. המופע של עידו קציר הוא הרבה מעבר לסטנד־אפ. זה מופע אור קולי מיוחד ומושקע שמשלב מצגות, מוזיקה ובדיחות. כשראיתי אותו זה גרם לי לצחוק, לחשוב ולתהות על מהות החיים. עידו מעלה על הבמה נושאים כואבים ומצחיקים כאחד ונוגע בהכי אישי, הכי ישראלי והכי גלובל בו"ז (בו זמנית). עידו משכן את מופע הסטנד אפ שלו בצוותא וממש כיף שם. אני חושבת שזה חשוב להיות במקום שהרבה אנשים צוחקים בו במקביל והתופעה הזאת גם מתקיימת שם. עידו לא מחלק ממתקים בסטנד־אפ שלו וזה מאוד בריא, אז בנושא הזה אפשר לא לדאוג. לעידו יש כריזמה שאלוהים ישמור ונוכחות בימתית שלא ברא השטן.
"מפתח טוב לריפוי": המוזיקאי והזמר עברי לידר ממליץ על הספר "ירושה רגשית" מאת ד"ר גלית אטלס
גלית אטלס היא פסיכואנליטיקאית שמרצה באוניברסיטת ניו יורק. אני מכיר אותה הרבה שנים עוד כשהיתה מוזיקאית. הספר שלה "ירושה רגשית" (ידיעות ספרים) הפך לרב־מכר עולמי נהדר. דרך סיפורים על מטופלים שלה, בעילום שם, ודרך חוויות שלה בטיפול היא מתעסקת ברעיון הירושה הרגשית שאנחנו מקבלים וסוחבים איתנו מדורות קודמים, מדברים שקרו להורים שלנו והועברו אלינו בצורה רגשית ואף גנטית: איך טראומות עוברות בין הדורות, איך הטראומות של הדורות הקודמים מתבטאות ביומיום שלנו ואיך הגילוי וההכרה בקשר הזה הם מפתח טוב לריפוי. ספרי פסיכולוגיה הם לרוב דידקטיים, ואצל אטלס הסיפורים מעניינים כי הם על אנשים. יש לה גם דרך מרתקת לתאר את ההליכים הטיפוליים שהיא עוברת ביחד עם המטופלים. וזה מעניין מאוד, בטח למי שנמצא בטיפול, לגלות פתאום את נקודת מבטו של המטפל.
"מבייתת את הפחד": הסופרת והעורכת יערה שחורי ממליצה על ההצגה "מוות קטן" של מיטל רז
"הייתי משחקת בפחד, כמו עם ילד", כתבה פעם יונה וולך. והנה מיטל רז בהצגת היחיד המופלאה שלה "מוות קטן" קוראת לפחד לבוא, מבייתת אותו. הבמה זעירה וגודלה גודל שולחן, והאירוע התיאטרוני כולו מתמקד בשחקנית ובידיה. בבת אחת היא בת ואם (וגם חתול ודג זהב). היא מדברת עם הוריה על כלום ועל הכל, ומשכיבה לישון את ילדתה הקטנה שהיא בגודל אצבע. כשהיא משחקת עם החיים והמוות, נדמה שהיא רוקדת לא על קצה הסכין אלא דווקא על שיני המזלג. והמזלג הוא גם קלשונו של המוות שמופיע בפנינו. אי אפשר שלא לחבב אותו. הוא דוקר, אבל אפשר לחיות עם הדקירה. בעצם אפילו כדאי. כי מתוך הצחוק ומתוך הדמעות התרחש פלא וראינו לרגע את כל מה שחשוב. כשהאור עלה, רציתי להתקשר לאמא שלי. אמי איננה. בכל זאת התקשרתי.
"המפלצת נהפכת ליצור רגיש: השחקן, הבמאי והכוריאוגרף אבשלום פולק בוחר בסרט "מכתב לחזיר" מאת טל קנטור
דימוי של חזיר ענק מול ילדה. הדימוי מאיים ומרגש, רק הוא לבדו מייצר תגובה רגשית חזקה של אימה מהולה בסקרנות להציץ בחור המנעול אל תוך העולם שיצרה טל קנטור בסרט הקצר "מכתב לחזיר", שזכה בשבוע שעבר בפרס אופיר. החומר המצולם משויף ומעובד ברגישות לתוך ציור, ומייצר זהות ייחודית של עולם שבו נפגשים חזיר וילדה.
החזיר, בעל חיים נבון וטראגי עם יחסי ציבור לא טובים (בעיקר אצל יהודים ומוסלמים), נתפס כיצור גס ומאיים, מוקצה מחמת מיאוס, אך בסרטה של קנטור הוא נהפך ממפלצת נוראה לגיבור שמגן על מי שבורח ממפלצות אנושיות. וכך 16 דקות של קסם ורגש מאויר חולפות כמו רפרוף של עפעף ומשאירות תחושה שמערבלת את החושים.
"עינוג הומוריסטי, אסתטי ואירוטי": האמן רועי רוזן בוחר ברישומים של תמה גורן בפוסטים בפייסבוק
אני נכנס לפייסבוק כמו למים קרים, בגלל האלימות המוחשית מתחת לאדוות הלייקים. אבל יש פוסטים שהטפטוף הקבוע שלהם, אם להמשיך במטאפורות מימיות, מקל את הקור. כאלה הם הדימויים המעולים שמעלה תמה גורן: דמויות גרוטסקיות שנתלשו מסיפורים ומדרמות שייתכן שלא היו מעולם. החברים האלה, וביניהם אנשי קש פירומנים, שושי הפרוצה וגלעד המלוכלך, הם קרובים לא רחוקים של מקס ומוריץ ושל היינריך הופמן ("יהושע הפרוע"). הצדודית של חלק מהגברים המחייכים מזכירה את החייל האמיץ שוויק באיורי יוזף לדה, ולחלקם נצנוצי עיניים ושיניים ועיוותי תווים מלאי חדווה אכזרית. במילים אחרות, העינוג ההומוריסטי, האסתטי והאירוטי העכשווי של גורן מהדהד באופן די ברור טראומה וזיכרון היסטורי. אישית, אני נוטה להיכבל מרצון מזוכיסטי לרצף סיפורי, לקשיחות הקשרית, להתענות במשמעות. דווקא משום כך למדתי להכיר תודה על רגעי פריקת העול הפוחזת, האנרגטית והיפה הזאת.
"כתיבה לופתת, בלי לשמור מרחק": הסופרת והתסריטאית דקלה קידר בוחרת בספר "אביב משוגע"
פעמים רבות פרוזה טובה היא כזו שבוראת סדר חדש במציאות. אבל נדיר שאותו סדר פרטי ואישי נובע מכתיבה פרטית כמו במקרה של "אביב משוגע" שכתבו חנן אלומה ונרי אלומה, מתוך עולמם האישי. בחלקו הראשון של הספר (שראה אור בספריית פועלים) מתעד חנן אלומה אפיזודות נפשיות סוערות משנות ה־20 לחייו. בחלקו השני והקצר יותר כותבת נרי אלומה, סופרת ועורכת ותיקה, מנקודת מבטה, כאמו של חנן. בכתיבה אינטנסיבית, כנה ולופתת לוקחים המספרים את הקורא יד ביד אל לב המאפליה, אל מערבולת הפחדים מהגדולים ביותר שיש, עבורי לפחות: הפחד להשתגע, ולהיות אמא לילד שמשתגע.
אולי משום שאין בטקסט פרשנות, הסברים, מסרים גלויים או סמויים, חוויית הקריאה היא של נוכחות טוטאלית בעולמם. ללא מרחק. ולמרות הרגעים המצמררים, המזעזעים, ששוברים את הלב, הקוראים נשמרים במרחב מוגן. דמותו הכובשת של חנן גורמת לך לרצות שיהיה סוף טוב, לבן ולאמו, ולדעת היטב ש"הסוף" ו"הטוב" הם כל כך יחסיים.
"ספר סקסי ומרגש": השחקנית ג'וי ריגר בוחרת בספר "כשרון דיבור" מאת שרי שביט
"כשרון דיבור" מאת שרי שביט (הוצאת אחוזת בית) הוא רומן בין סטודנטית צעירה בחוג לספרות לבין סופר ותיק ומפורסם שנוסע למדבר כדי להתבודד ולכתוב ספר. היא מציעה לו טרמפ והם נוסעים ומתקרבים. כששביט התקשרה אליי וביקשה ממני לבוא להקליט את הגרסה הדיגיטלית של הספר, ישבתי לקרוא אותו, ואחרי 24 שעות כבר הייתי איתה באולפן הקלטות. זה ספר מיוחד, נשי, סקסי ומרגש.
שבת בצהריים, קבעתי עם נעמי לבוב בקולנוע, אני מאחר ורץ והמוח שלי מפוזר לאלפי מחשבות. ככה אני נכנס לסרט "מחברות שחורות". רונית אלקבץ בענק על המסך ויש שקט. שקט שהסרט הזה מחייב אותך אליו. שקט של רונית אלקבץ, שהוא תמיד סוער ומרתק. ואז אתה מקבל פתח להציץ אל פצע. פתח אל רונית עייפה, מבולבלת, חשופה, עדיין מהפנטת, אבל נלחמת להיות נוכחת על סט של סרט שהיא מצלמת עם אח שלה שלומי אלקבץ. מערכת היחסים שלהם כל כך ערה וחמה, אהבת אחים מסוג שעוד לא ראיתי. והתמודדות שלה עם מחלה, שיאי כוכבות בפרמיירות בפריז לצד כאב גדול בטרנינג בדירה, כאב פיזי ונפשי, פחדים על עתיד, על משפחה. מלכת הדרמה כאילו עכשיו בשיעור הדרמה הגדול של חייה. הסוף ידוע ועצוב. אני מחליק במורד המושב שבקולנוע ובוכה.
בשנה האחרונה זכיתי לראות שלוש הצגות שביים יאיר שרמן: "השחף" מאת צ'כוב ו"הכלה וצייד הפרפרים" של נסים אלוני בתיאטרון גשר, "מותו של סוכן" מאת ארתור מילר בתיאטרון הקאמרי. המחשבה המקורית בעיבוד מחזות קלאסיים, עיצוב הבמה והיכולת למקסם עד הקצה יכולות משחק של שחקנים אדירים (רמי ברוך, לאורה ריבלין, אפרת בן צור סשה דמידוב ודורון תבורי, רשימה חלקית) - הופכים את שרמן לבמאי מופלא, אבל מה שמייחד אותו באופן אבסולוטי הוא היכולת שלו לתעתע בזמן. בשתי ההצגות הארוכות - "השחף" ו”מותו של סוכן" - הצופה מאבד בתוך זמן קצר כל ממד של זמן, ואשליית הזמן האמיתי מתקיימת רק ביצירה עצמה. על הבמה. זו יכולת נדירה שמכניסה אותך לתעתוע דמיון שיכול לקחת אותך גם לשעות של צפייה ביצירת אמנות בלי להרגיש את הזמן שעובר. במאים חד־פעמיים כמו דיוויד לינץ' ואדוארד יאנג אומרים שתיאטרון זה מדיום של מחזאים וקולנוע של במאים. אז אומרים. יאיר מוכיח שהאמירה הזאת ריקה מתוכן.
"יצירה סודית, כמו חייה": הזמר והמוזיקאי אסף אמדורסקי בוחר בתערוכה של בתיה אפולו "בדלת אמות"
בתיה אפולו היתה שם ששמעתי הרבה בבית. הוריי הוקירו את יצירתה וגם אהבו אותה מאוד. לי מעולם לא היה קשר אליה, חוץ מלאחוז לשעות ארוכות, את כריכות הספרים של דן בן אמוץ, שאותם ציוריה עיטרו.
התהליכים הארוכים לפעמים שיוצרים כמוני חווים, כמעט תמיד מלווים באובססיה, אך זו נראית קלילה בהשוואה לדרך של אפולו, שהיתה עובדת גם חצי שנה על ציור, לא אחת משמידה יצירות שאינה שלמה איתן ומאמצת טכניקות ישנות ומייסרות כמו ציור במכחולים של שערה בודדת, בקנה מידה קטן ומוצפן. סודי כמו חייה. הציורים המפורטים ומלאי הסודות של אפולו נקנו נורא מהר ונותרו בביתם של הרוכשים. זוהי תערוכת היחיד הראשונה שלה והיא מורכבת רק מאוספים פרטיים של מי שכן הסכימו לשתף ולהוציא מביתם אוצרות עדינים וחשובים אלה.
