"למרות האסון, עשיתי סרט שבוחר בחיים"
"למרות האסון, עשיתי סרט שבוחר בחיים"
אחרי 7 באוקטובר הגיע עמרי קורן, סטודנט לקולנוע בסם שפיגל, לתעד את קהילת כפר עזה. הוא התמקד בדמותו של יונתן שמריז, וליווה אותו בזמן שנודע לו כי אחיו, אלון שמריז שנחטף לעזה, ברח משוביו אך נהרג בידי צה"ל. בריאיון משותף הם מספרים על ההחלטה שלא להכניס פוליטיקאים לסרט, איך למרות הכל שומרים על תקווה, וגם על הרגע שבו נולד טקס המשפחות שיתקיים מחר
יש משפטים שנאמרים בסרט "אלון אח שלי גיבור", המלווה את יונתן שמריז ומאבקו להשבת אחיו שחטוף מעזה, שמקבלים משמעות מצמררת בזמן הצפייה. זאת משום שהצופים יודעים את מה שהדובר עוד לא יודע. למשל, ביום ה־62 למלחמה, כשהוא בפריז בפגישות עם בכירים באיחוד האירופי הוא אומר, "אלון, כשאתה חוזר, לא תאמין מה אני עושה פה בשבילך", ואז שמונה ימים אחר כך נודע שאלון כבר לא יחזור.
המאבק של יונתן ומשפחתו להשבת אלון שנחטף מקיבוץ כפר עזה ב־7 באוקטובר ונהרג כעבור חודשיים מירי כוחות צה"ל ביחד עם יותם חיים וסאמר אל טלאלקה, אחרי שהשלושה הצליחו להימלט משוביהם — מתואר מקרוב וברגישות בסרטו של עמרי קורן, סטודנט לקולנוע בבית הספר סם שפיגל, שהתלווה למשפחה מהימים הראשונים של המלחמה. "אלון אח שלי גיבור" ישודר היום לראשונה ב־yes דוקו (ויהיה זמין לצפייה ב־yesVOD וב־STING+), ואילו מחר יתקיים וישודר טקס הזיכרון הלאומי, שיונתן שמריז היה בין מארגניו ויוזמיו ובא כתגובה לטקס הממלכתי — זה שהוקלט מראש בניצוחה של שרת התחבורה מירי רגב.
סרט הביכורים של קורן — שכותרתו "אלון אח שלי גיבור" לקוחה מהאופן שבו הגדיר יונתן את אחיו בספר הטלפונים בנייד — הופק על ידי בית הספר לקולנוע סם שפיגל כפרויקט גמר ונהפך לסרט לקהל הרחב. הוא עוקב אחר יונתן, שנלחם בכל החזיתות, בארץ ובחו"ל, יחד עם אחיו עידו ושאר בני המשפחה, בניסיון להשיב את אחיו הקטן ואת שאר החטופים מעזה. הסרט מלווה אותו בהפגנות זועמות, בפגישות כושלות, בתסכול ובפחד, ברגעי אופטימיות, וברגעים פרוזאיים, והמצלמה שם גם כאשר לאחר שהבשורה המרה על מותו של אלון מגיעה. הסרט מסתיים בברית של בנו של יונתן, שלושה שבועות אחרי שאלון נהרג, באופן שנדמה שרק המציאות יכולה להכתיב. "אני והעורכת שלי נגה סגל בחרנו למרות האסון של אלון שהסרט יסתיים בברית, לחגוג את החיים", אומר קורן.
כשקורן הציג גרסה כמעט סופית לבני המשפחה כדי לקבל את תגובותיהם, ההערה שהיתה חשובה לאבי המשפחה, אבי שמריז, היתה שיוסיפו את המידע שאלון וחבריו הסתובבו חופשיים חמישה ימים בעזה. חמישה ימים הצליחו לשרוד לבד, עשו את כל מה שיכלו כדי לחזור הביתה — כולל לתלות שלט שנכתב בעברית באמצעות תבלינים "הצילו 3 חטופים", ולנופף בדגל לבן, וכל זה לא עזר — הם נהרגו בידי צה"ל. את הפרט המתסכל והמקומם הזה הוסיף קורן בכתובית בסוף הסרט.
הקשר הראשוני של קורן עם משפחת שמריז נוצר דרך דקלה, אם המשפחה. "בימים הראשונים אחרי הטבח הגעתי לשפיים, שאליו פונתה קהילת כפר עזה, כדי לצלם עדויות, כמו שעשו קולנוענים רבים", מספר קורן. "תוך כדי, הבנתי שאני רוצה לצלם את שגרת החיים החדשה שלהם, את המלחמה על החיים בתקופה הכי נוראית של הקיבוץ, ש־64 מחבריו נרצחו ועוד 19 נחטפו לעזה, וחלק מהם עדיין שם.
“שמעתי שהם מארגנים משחק כדורגל ביום השישי השני למלחמה, פחות משבועיים אחרי האסון. הם הסבירו לי שאם הם לא משחקים כדורגל בשישי, הם מרגישים שהפסידו. ישבתי ביציע עם המצלמה ואחת האמהות אמרה לי שבמקום לצלם את המשחק, כדאי שאצלם את היציע של האמהות האוהדות. זו היתה דקלה שמריז. בהתחלה ליוויתי אותה, ואז הכרתי את יונתן והתחלתי להתלוות אליו לאירועים ולפגישות, בארץ ואז בחו"ל. הפרויקט השתנה".
גם התוכנית להראות את מה שקורה לפני ואחרי שאלון חוזר השתנתה מתוקף הנסיבות. "נסעתי לשפיים ביום שנודע על מותו של אלון ב־15 בדצמבר", מתאר קורן. "הייתי מחוץ למלון. לא ידעתי אם להיכנס או לא. ראיתי את חברי הקהילה יושבים על הדשא ובוכים. החלטתי לא לצלם את הרגעים האלה".
הסרט עוקב אחר המסע המפרך של שמריז, שהצטרף למשלחות לקפיטול בוושינגטון כדי לפגוש סנטורים, ומשם לניו יורק ואז לבריסל ולפריז וחזרה. "זה היה נורא צפוף", מספר שמריז. "טסים ביום שני וחוזרים בחמישי, נפגשים עם נציגים ובכירים מכל העולם, עם כל חבר פרלמנט שהיה מוכן להקשיב, וכשחזרנו כבר נפגשנו עם נציגת הצלב האדום".
מהסרט מתקבל הרושם שהיא מגיבה אליך בחוסר סבלנות.
"טוב, צעקתי עליה רבע שעה ובסרט מופיע רק המשפט שלה. אמרתי לה דברים קשים. כנראה שלא מספיק קשים. יום אחרי המפגש איתה הודיעו לנו שאלון נהרג".
עמרי קורן: "ביום שאלון מת לא ידעתי אם להיכנס או לא. ראיתי את חברי הקהילה יושבים על הדשא ובוכים. החלטתי לא לצלם את הרגעים האלה"
את קורן הוא פגש בפעם הראשונה בקפה בים. "ראיתי אותו לפני כן בשפיים, אבל היה פסטיבל של תקשורת שם ואני הייתי חלול. לא ממש התייחסתי לסביבה. זה עשה לי טוב לראות שלאמא שלי יש איזה פרויקט. לאט לאט זה התגלגל לסרט".
משפחת שמריז התקבעה בתודעה בגלל הטרגדיה של אלון, אבל כולם עברו את 7 באוקטובר באופן הקשה ביותר. "כל אחד מאיתנו גר בבית אחר בארבעה לוקיישנים שונים בכפר עזה", מסביר שמריז. "אני הייתי עם אשתי שבהיריון והבת שלי הפעוטה, שבדיוק חגגה שנתיים, בממ"ד 20 ומשהו שעות. ההורים שלי היו עם אחותי. ירו להם בתוך הבית. ואחי עידו היה בכיתת כוננות, שזה בעצימות אחרת לגמרי, כשהחברים שלו ושלי מתים לו מול העיניים. אלון — נחטף ונהרג".
נהיית אקטיביסט בעקבות הטרגדיה של המשפחה שלך. לפני 7 באוקטובר היית מעורב חברתית?
"ב־2014 הקמתי ארגון שנקרא 'דור הקסאמים'. ניסינו להעלות את המודעות לכך שאנחנו כל הזמן מטווחים, אבל לא הצלחנו להביא את זה לאיזו התעוררות ציבורית ולאומית".
כי הקונספציה היתה "הם מורתעים"?
"מורתעים זה מילא, אבל להעביר להם מאות מיליוני דולרים ככספי פרוטקשן?!".
שמריז אומר שגם אחרי 7 באוקטובר לא היה באמת פעיל. "כשהיו קוראים לי לנאום הייתי מסכים. הייתי מוכן לעשות הכל. למשל, כשהיינו בצרפת התעקשתי לפגוש את מארין לה פן כי כרגע היא ידידה של ישראל. מספיק שהאויב של האויב שלי הוא חבר שלי — לא היה אכפת לי".
1 צפייה בגלריה
אלון שמריז ז"ל לצד שלט הקריאה לעזרה שתלה יחד עם החטופים האחרים. עשו הכל כדי לחזור הביתה
היו גם מפגשים עם פוליטיקאים ישראלים כמו גדי איזנקוט ובני גנץ, אבל קורן בחר שלא להכניס אותם לסרט: "צילמתי את המפגשים, אבל החלטתי שאני לא רוצה להכניס פוליטיקאים. לסרט יש אמירה מאוד ברורה לגבי מה שקרה ב־7 באוקטובר: היה פה כישלון ברמה המדינית והצבאית, אבל הסרט הוא על המשפחה, לא באתי לתת במה לח"כים או שרים".
שמריז מחדד: "זה מתחיל מלמעלה. שאין שרים מקצועיים, שחבר מביא חבר, שיש נפוטיזם, והחלטות לא מתקבלות בהתנהלות תקינה ובצורה מקצועית, אז זה מחלחל גם לצבא וככה גם הצבא נראה, במקרה הטוב אנשים בינוניים".
אחרי 7 באוקטובר שמריז חבר למשפחות שכולות, משפחות חטופים, מפונים מהדרום ומהצפון, שהתמודדו עם בעיות במערכות החינוך ויחד הקימו את התנועה "קומו", שמטרתה המוצהרת "הנצחתו של אלון שמריז באמצעות שינוי השיח בחברה הישראלית. איחוד החברה הישראלית ובניית מנהיגות חברתית וציבורית חדשה".
אתה מאמין באיחוד לבבות?
"אני לא חושב שצריך לאחד לבבות כי הלבבות מאוחדים. האמירות הקיצוניות שאנחנו שומעים הן בשוליים. הרבה אנשים שאני מדבר איתם ואמורים להיות ההפך הגמור ממני — הם לא. הם רוצים את מה שאני רוצה, שזה עתיד לילדים שלנו. יש פה חברה על סף ייאוש, ואני מקווה שמה שאני עושה עכשיו נותן לאנשים תקווה: שלא יהיה להם 7 באוקטובר, שיגדלו בחברה טובה יותר, במדינה טובה יותר, שהמנהיגים שלה נותנים דוגמה אישית ולוקחים אחריות".
אגב פוליטיקאים ודוגמה אישית, אחד הדברים ששמריז עשה עכשיו הוא ארגון הטקס הלאומי של המשפחות שיתקיים מחר. הטקס נולד כתגובה לטקס הסטרילי שצולם מראש ועליו הופקדה השרה מירי רגב. טקס המשפחות נוצר במימון המונים והיה אמור להיות אירוע רב־משתתפים ואמנים מתנדבים בפארק הירקון, עם 40 אלף כרטיסים שחולקו כבר. בשל הוראות פיקוד העורף הוחלט כי הוא יתקיים רק בהשתתפות המשפחות השכולות ומשפחות החטופים, כאשר הציבור יוכל לצפות בו בשידור חי בטלוויזיה בכל הערוצים, ברשתות החברתיות, ב־50 מדינות בעולם או ב־40 מוקדים שבהם יוקרן ברחבי הארץ.
יונתן שמריז: "ב־7 באוקטובר ילדי כפר עזה נחשפו למראות קשים. זה היה אירוע טראומטי, חשוף, בלי פילטרים. גם הטקס יהיה כזה"
שמריז מספר על רגע לידתו: "נסעתי עם חבריי ל'קומו' לסייע בכפר סאלד, היישוב הכי צפוני שטרם פונה. בזמן הנסיעה לשם שמענו שמירי רגב תפיק איזו קלטת לכבוד הטקס. הסתכלנו אחד על השני והבנו שאנחנו צריכים לעשות משהו שמבטא באמת את הזיכרון כמו שאנחנו רואים אותו. התחלנו ליצור קשר עם פורום המשפחות השכולות ומשפחות החטופים וקיבלנו תמיכה מכולם. בתוך שמונה שעות בנינו קמפיין, ובתוך כמה ימים גייסנו 2 מיליון שקל מ־18 אלף תורמים.
"בתוך זמן קצר הטקס הוכן. ראינו כבר את כולו, עם הטקסטים, הסרטונים שצולמו, נערכו ונארזו. לראות את הטקס כמו שהוא — היה אחד הדברים הקשים בחיים שלי. זה מטלטל; כל כך רחוק מ'שרים בכיכר'. זה פשוט לבכות שעתיים ורבע. ב־7 באוקטובר ילדים ומשפחות שחולצו מכפר עזה עברו על גופות של חברים שלהם, של חיילים, של מחבלים. ילדים, כלומר אלה ששרדו, נחשפו למראות מאוד קשים. זה היה אירוע טראומטי, חשוף, גס, בלי פילטרים, וגם הטקס יהיה כזה. אפילו שאלנו את עצמנו אם אפשר להביא ילדים לטקס. אבל לא רצינו להתחיל לייפות את זה. ראוי שהטקס הראשון יבטא את מה שקרה ב־7 באוקטובר, בלי לצנזר".
בסרט אתה אומר "אני מת שכל זה ייגמר ואוכל להתרסק". מתי תוכל?
"כל לילה אני מתרסק".
אחרי המחדל של הרג אחיך אמרת לשר הביטחון יואב גלנט שאתה "תבוא לו בחלומות". מי בא לך בחלומות?
"מדי פעם אני חולם שאני נלחם במחבלים, שאני בורח מהם. לפעמים יש לי חלומות על אלון. ולפעמים סתם חלומות".
