"אני לא רוצה להיות הקורבן של ישראל. אני חלק מהפתרון"
"אני לא רוצה להיות הקורבן של ישראל. אני חלק מהפתרון"
האמן סעיד אבו־שקרה הוא מופת של סתירות: גם ישראלי וגם פלסטיני, קצין משטרת ישראל (בפנסיה) עם קרובי משפחה שנהרגו בעזה. בשל כך המלחמה שיתקה אותו לתקופה ארוכה וכשכבר חזר ליצור בסטודיו שלו, הוא הצליח רק לשרבט מילים על מגילה אינסופית, ואז למחוק אותן בשכבות של רישומי פחם. התוצאה המסעירה מוצגת כעת בתערוכה חדשה בגלריה מאיה בתל אביב: "אני לא שייך לאף צד, רק לצד האנושי"
מגילת רישומי פחם מונומנטלית על גבי גליל נייר בן עשרות מטרים עומדת במרכז התערוכה החדשה של האמן ישראלי־פלסטיני סעיד אבו־שקרה בגלריה מאיה בתל אביב. המגילה הלכה ונוצרה בזמן המלחמה בתהליך איטי של כתיבה ושירבוטים, שכבות של רישומים ומחיקה, כמו יומן אישי יומי. "מאז 7 באוקטובר, חשתי את הקטסטרופה שבהיותי גם פלסטיני וגם ישראלי", אומר אבו־שקרה ל"כלכליסט". "התעוררתי למציאות אחרת, שבה הפחד הפך לקיומי והחליף גוונים בין אימה, חרדה ופרנויה. זה התיישב על טראומות אישיות וקולקטיביות, והותיר אותנו חסרי תחושת בטחון בסיסי. אני חש את הכאב של כולם, גם כישראלי וגם כפלסטיני, ואת הפחד שבהיותי פלסטיני בישראל. אבל אני לא שייך לאף צד, רק לצד האנושי".
הכובעים הכפולים מאפיינים את חייו של אבו־שקרה (68) מאז ומתמיד. מצד אחד הוא אמן ותיק ומשפיע, נצר למשפחת אמנים מוסלמית מפורסמת, שב־1996 הקים את הגלריה לאמנות באום אל־פאחם בסיוע אחיו האמן פריד, שבשנה האחרונה הפכה למוזיאון. ומצד שני, במשך כל השנים האלה הוא גם שימש קצין במשטרת ישראל, והגיע לדרגת רב־פקד. "איבדתי חברים בגלל המלחמה, מכיוון שאני לא מסוגל להגיד ככה או ככה, כי אני נמצא בתווך שבין ישראלי לפלסטיני במלחמה שאינה נפסקת — אז מצאתי את עצמי מדבר עם היומן".
איך נוצרה עבודת המגילה? נראה שהיא עדיין בתהליך.
"העבודה שלי מאוד רגשית. מה שאני מרגיש וחש מקבל תגובה בעבודות שלי למצבים ולמציאות שבה אני חי. כשפרצה המלחמה, הייתי עולה לסטודיו לנסות לצייר ומוצא את עצמי מרוסק, לא מסוגל לשים קו, זו היתה התרסקות אישית. המילים נעתקו מפי. אז התחלתי לכתוב בכל יום בסטודיו משפט או מילה על גליל נייר שהיה לי, אבל מיד אחר כך שרבטתי עליהם כדי שלא יגידו 'סעיד אמר ככה וככה' — כי אם יגלו מה כתבתי שם, גם הפלסטינים וגם הישראלים יכעסו עליי. הצפנתי את המילים כדי שלא יוכלו לקרוא אותן, ועליתי על התחושות הקשות שלי שכתבתי בשכבות של דימוים".
"מעולם לא חשבתי להציג את היומן שלי — רציתי שזה יישאר מאוד אישי. לא חשבתי שזה עדיין מגובש ולא הייתי משוכנע להציג את היומן האישי שלי, שבעצם מבטא כאב. מי שהציע שנציג אותה בתערוכה החדשה היו האמן מיכאל קובנר מגלריה מאיה והאוצרת גליה בר אור, שלא ראו את המגילה כמכלול שלם, אבל הבינו את הרעיון. וכשמצאנו דרך לפרוס אותה על הקיר בגלריה, הייתי בהלם".
הלם מאיך שפתאם הפך היומן האישי לעבודה בחלל הגלריה?
"הלם מעצמי — כאילו, וואו, איפה הייתי. איפה היו הימים האלה שבהם ישבתי וציירתי את זה? אני עדיין חושב שזו לא העבודה הכי מתאימה לשים אותה בחלל, רק בכדי להגיד לצופה 'בוא ותיגע בכאב שלי'. זה מאד אישי.
"יש אנשים שסיפרו לי שבכו כשראו את המגילה, ישנם גם כאלה שלא אוהבים אותה, כי הפחדים ששפכתי שם כביכול מאיימים על הלגיטימציה של הצד השני, כאילו אני מחריב ומכאיב. אבל לא לזה התכוונתי. רציתי להראות את התוצר של האלימות בין שני הצדדים. אני לא בא עם בשורות רעות, אני בא עם בשורות טובות".
חיות נלחמות, נשים עושות שלום
המגילה מוצגת בחדר צדדי בגלריה, המאפשר התייחדות שקטה וארוכה עמה ומעניק תחושה של בית תפילה קטן. לצדה, בחללים האחרים בגלריה מוצגות שתי סדרות ציורים: באחת צבועים, נמרים ואפילו שוורים מנהלים ביניהם מאבקים אכזריים לחיים ולמוות, במרחץ דמים; ובשנייה מוצגות דמויות של נשים ערביות מבוגרות היושבות באופן שליו, ומסמלות "עוגן של שפיות ומסר של אנושיות בתוך אווירת החורבן".
יש כאן משל אנושי?
"בתערוכה אני מציג עבודות שבהן שני דברים מנוגדים אחד לשני, חיות ואנשים. הצבועים נמצאים במלחמת קיום אמיתית ואימתנית, ואילו דמויות האנוש משקפות את האחווה והאמפתיה. אני מוצא את עצמי בתוכם בתווך, במציאות קיומית קשה שמסכנת אותי ואת כולנו. אתה ממש רואה את זה בעבודות — כולם מראים את השיניים והציפורניים שלהם: הצבועים מראים את תאוות ההרג של כל צד, אף אחד לא מפגין רצון להתפייס. והרי בטבע יש גם חיים שקטים ושלובים, אבל בעבודה שלי כולם טורפים וכולם נטרפים. אפילו את הצבועים ציירתי כשדמות השור באה לטרוף אותם, גם אם השור הוא חיית עשב. אבל מסתבר שגם השור לא מוותר — הוא מוכן לטרוף את הצבוע בכדי לשרוד".
ומה מקומן של דמויות הנשים? הן נראות כאילו הן מצוירות מהיכרות אישית.
"ציירתי את אמא שלי, לצד דמויות נשים אחרות מאום אל פאחם שהיכרתי. אני מנסה לומר באמצעותן: במקום להילחם אחד בשני, לכו בעקבות האמהות, הן מקור הכוח שלנו. אלו נשים שחוללו שינוי וגידלו משפחות גדולות לתפארת גם כשלא היה מה לאכול.
"החיים של אמא שלי היו רצופים קטסטרופות וטרגדיות, וכאשה פלסטינית בתוך חברה מסורתית, לא היה לה כוח כאילו כלפי החוץ. אבל אנחנו האחים שרדנו בזכות החיבוק והאהבה שלה. זה גם מה שבנה אותנו כמשפחה של אמנים מחוללי שינוי. לכן אני רוצה לומר: בואו נחזור לרגש שינהל אותנו, ולא לאגו הגברי. אנחנו הגברים נכשלנו בלנהל את החיים שלנו כאן, האגו הפגוע הזה לוקח אותנו למלחמות ונקמה. הוא רוצה למחוק בכל צד את הצד השני".
"למרות הכל, הפנים שלי קדימה".
איך ממשיכים ליצור מפה, מהשבר של המלחמה?
"כמו עם הקמת המוזיאון באום אל פאחם, אני לא יכול לנתק את העצמי הציבורי שלי מהפרטי — אני כבר מזמן כרכתי את דרכי בשני הדברים. כל יצירה שלי בחיים, בדרך שהתוויתי לעצמי, היא נקודת מפגש והכרה, באמצעות מגע והתבוננות בעיניים. במקום אי־הכרה הדדית צריך להיפגש באמצע בכדי לדבר. אם הייתי עכשיו צעיר, לנוכח המציאות הזו, יתכן ולא הייתי פה, יכול להיות שהייתי בורח למקום אחר, אבל תמיד חשבתי שישנן שתי דרכים בחיים שלנו: או שאתה חלק מהפתרון, או שאתה חלק מהבעיה, וזה עניין של החלטה אישית שלך.
"אני החלטתי כבר מזמן, שאני קודם כל לא קורבן של מדינת ישראל. אני לא רוצה להיות הקורבן, אני חלק מהפתרון. ולכן אני לא יושב בצד ומחכה לישועה או שיתנו לי פת לחם. אני מייצר לעצמי את הזכות לשרוד בתנאים שאני יוצר לעצמי, והפנים שלי הן לעתיד של חיים משותפים במדינת ישראל, שבנויים על הכרה, הדדיות, רצון משותף ואמפתיה. לא יכול להיות שאנחנו נמשיך להיות חשודים במקום שלנו במדינה אחרי יותר מ־70 שנה.
"אני חושב על האנשים שאיבדו את האדמות שלהם, שהפכו להיות פליטים בכל מקום, כמו אבא שלי שהפך לפליט ב־1948 ומת בסוריה. חלק מהמשפחה שלי נמצאת בסוריה, חלק מהם גם בעזה — יותר מ־100 איש נהרגו כשבניינים התמוטטו עליהם. ועדיין אני אומר: 'הפנים שלי קדימה'. המלחמה תיגמר בזיכרון שלנו, הוא יהיה זיכרון קצר, אנחנו צריכים לבנות עתיד משותף".
דווקא עכשיו: המוזיאון הערבי הראשון בישראל
סעיד אבו־שקרה ייסד ב־1996 את הגלריה לאמנות באום אל־פאחם במטרה להציג אמנות עכשווית ישראלית לתושבי ואדי עארה וכדי לשמר ולפתח את התרבות הפלסטינית. בחודש יולי האחרון שודרג מעמדה למוזיאון לאמנות בידי מועצת המוזיאונים בישראל, ובכך למעשה הפכה למוזיאון הראשון (והיחיד) לאמנות עכשווית בחברה הערבית בישראל. הוא ייקרא על שם האמן המנוח השייח' וליד אבו־שקרה — אחיו של סעיד, אמן חשוב ופורץ דרך, שגם היה רב־אמן בתחריט וזכה להצלחה בינלאומית.
"זה לא מסתדר לאנשים מסוימים", אומר אבו־שקרה. "איך פתאום נוצרה הכרה בנו כמוזיאון של מדינת ישראל בתקופת המלחמה, כשישנם אנשים כמו איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' בממשלה? אבל למכרז להקמת המוזיאון ניגשנו לפני שנתיים וחצי, בעידן הממשלה הקודמת, והנה עכשיו הממשלה הזו החליטה שהיא רוצה לאמץ אותו".
אבו־שקרה ניהל את הגלריה עם אחיו פריד כעמותה ללא מטרת רווח והפך אותה לגוף האמנותי המקצועי המוביל בחברה הערבית: ב־28 שנות פעילותה נערכו בה מאות תערוכות שהפגישו בין קולות יוצרים ערבים ויהודים; פורסמו קטלוגים וספרים מחקריים רבים על אמנות ערבית ופלסטינית; והוקם ארכיון סרטי וידאו תיעודיים הכולל מאות ראיונות עם זקני ואדי עארה, וכן תמונות ותיעוד של קורותיהם עם הקמת המדינה, גירושם והרס הכפרים.
במשך השנים נתקלה הגלריה בקשיים רבים לא רק מול הציבור היהודי, אלא גם מול החברה הפלסטינית. על כך אבו־שקרה אמר בעבר כי "התנועה האסלאמית הדתית בישראל מתנגדת לאמנות כמו שהיהדות מתנגדת — 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה'. ואני עוסק בפסלים ובתמונות. כמו כן, באום אל־פאחם מרבית האוכלוסייה ענייה ומסורתית. ואני צריך לחבר וליצור דיאלוג בין אלו ובין גלריה אליטיסטית, שהתפקיד שלה להציג אמנות איכותית לכל העולם".
"עבורי למוזיאון באום אל־פאחם יש את הכוח להיות מקום שמדבר על עיצוב הזהות והתרבות המקומית", אומר כעת אבו־שקרה. "קראנו לו על שם אחי, גם מפני שהיה אמן פלסטיני פורץ דרך וגם מכיוון שכסופי וליד האמין שאלוהים ברא את האדם בצלמו. לכן עבורו לא היה הבדל אם אתה מוסלמי סוני, יהודי או נוצרי. כל אחד יכול לעבוד את אלוהים בדרכו, העיקר שיהיה כן ואמיתי".
