הפילהרמונית באבו דאבי -"לנגן פה זה כמו המונדיאל, גם אנחנו באנו להבקיע"
הפילהרמונית באבו דאבי -"לנגן פה זה כמו המונדיאל, גם אנחנו באנו להבקיע"
חלפו 77 שנים מאז שהתזמורת הפילהרמונית הישראלית ניגנה במדינה ערבית. השבוע זה קרה שוב באולם ארמון האמירויות, בהתרגשות שיא ולפני קהל שלא נתן לנגנים לרדת מהבמה. "אני בא לפה לא רק כמוזיקאי אלא כישראלי, וכמישהו שחולם על שלום כל השנים", אמר המנהל המוזיקלי להב שני. ביקור התזמורת, גרסת המציאות
להב שני, המנהל המוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, ניצב על הפודיום וניכר בו שהוא נרגש. הוא ואמר לקהל שמולו "גוד איבנינג, שלום, סלאם עליכום. אני לא יכול לתאר לכם מה זה עבורנו, ממשיכי דרכם של מייסדי התזמורת, שרק רצו לחיות בשלום, להיות פה אתכם הערב. אני מקווה שזו תחילתה של ידידות מופלאה. אנחנו מקווים לקשרי ידידות עם שאר מדינות ערב. אינשאללה".
זה היה ביום שלישי השבוע באולם המופעים של ארמון האמירויות באבו דאבי. מדינה ערבית שהפילהרמונית הופיעה בה לראשונה, בקונצרט שנערך ביוזמת משרד התרבות של אבו דאבי ובמעמד שר החוץ של איחוד האמירויות עבדאללה בן זאיד, שרת התרבות נורה אל כעבי ורעיית נשיא מדינת ישראל מיכל הרצוג. "אני נרגשת ליטול חלק באירוע היסטורי ופורץ דרך בהובלת אחד מהסמלים החשובים ביותר שלנו — הפילהרמונית הישראלית", אמרה הרצוג. "לצלילים יש כוח מיוחד המניע את הנפש ומחבר קהילות ואומות". אל כעבי הוסיפה: "תרבות היא הלב שיכול לאחד אנשים, להביא שלום, לגרום לצמיחה ואין דבר יותר יפה ממוזיקה לעשות זאת. אני כבר ביקרתי בתל אביב ועכשיו חייבים להביא לישראל את התרבות שלנו — המחול, האמנות, המוזיקה. זו לא תחילתה של ידידות מופלאה זו כבר ידידות מופלאה".
1 צפייה בגלריה
שר החוץ של האמירויות עבדאללה בן זאיד, רעיית הנשיא מיכל הרצוג ושרת התרבות של אבו דאבי נורה אל כעבי בקונצרט. משמאל: המנצח להב שני במפגש עם תלמידים למוזיקה. הנגנים הצעירים שאלו אותו מה נחוץ כדי להתקבל לתזמורת
(צילום: שי סקיף)
עם סיום דבריו של להב על הפודיום, שזכו למחיאות כפיים סוערות ניגנה התזמורת את המנון האמירויות ומיד אחריו את התקווה. לראות את הקהל המעורב, חלקו אמירתים בלבוש מסורתי עם גלימה לבנה וכאפיה, עומד ומכבד את ההמנון הלאומי, כשמעליו מתנוסס בענק סמל איחוד האמירויות עם הנץ המוזהב, זו תמונה ותחושה שקשה לתאר במילים: הפעם האחרונה שהפילהרמונית ניגנה במדינה ערבית היתה לפני 77 שנה במצרים ב־1945, לפני קום המדינה.
"לנגן פה זה היסטורי", אמר לי שני יום לפני בחדר החזרות. "הסכסוך הישראלי־ערבי לא נפתר כבר יותר מ־100 שנה, ואם יש לנו אפשרות להגיע למדינה ערבית זה עוד צעד לקראת מה שאנחנו מייחלים לו — שלום. אם דרך מוזיקה אנחנו יכולים לחבר אנשים ולחגוג את יחסי הידידות, זה נהדר".
הנחיתה של הפילהרמונית באבו דאבי היתה ביום ראשון, שעות ספורות לפני גמר המונדיאל. בקומה ה־62 של בית המלון ישבו כמה מנגניה וצפו יחד במשחק. "מחר מגיע תורנו לשחק", אמר נגן הבסון עוזי שלו. "גם אנחנו צריכים לדייק, גם אנחנו באנו להבקיע וגם לנו יש מאמן שמכוון אותנו לביצועים הטובים ביותר. להיות חדים ומדויקים".
למחרת התקיימו חזרות עם שני ובהמשך העבירו הנגנים כיתות אמן לתלמידי מוזיקה צעירים מאבו דאבי שמנגנים בכלי קשת, הקשה ונשיפה. כמה מהם פגשו את שני בתום החזרה והתעניינו בשילוב שבין נגינה על פסנתר לבין ניצוח על תזמורת, ושאלו מה הוא מחפש אצל נגנים כשהוא עורך אודישנים לתזמורת. "יותר מכל אני מחפש אישיות", ענה להם. "כמובן שצריך לדעת לנגן טוב ונכון אבל אני רוצה למצוא את מה שיש לו לתת בנוסף — התשוקה למוזיקה, הבנה, יצירתיות, אלה דברים שאי אפשר ללמד".
שני קיים גאלות רבות בימי חייו אבל להזמנה הזאת יש משמעות מיוחדת עבורו. "אני בא לפה לא רק כמוזיקאי אלא כישראלי וכמישהו שחולם על שלום כל השנים. זה כבוד גדול להיות חלק מהחגיגה הזאת, התחושה מאוד שונה ומרגשת וגם מזג האוויר מוצא חן בעיני".
לדברי מזכ"ל התזמורת אבי שושני כל הסיפור התחיל לגמרי במקרה לפני כמה חודשים. הנשיא הרצוג ורעייתו היו כאן בביקור רשמי ופגשו את מנכ"ל חברת ההייטק G42 מאבו דאבי, פנג שיאו שהציע לשתף פעולה בתחום המוזיקה. מיכל הרצוג הפנתה אותו אלי. אני לא חשבתי שייצא מזה משהו הגעתי לאבו דאבי ופתאם זה נראה לי רציני ואפשרי. פגשתי את שרת התרבות המקומית ואת שרת התרבות של האמירויות והם ענו בחיוב על כל הבקשות שלנו. התנאי היחיד שהם הציבו היה שלהב ינצח על התזמורת ושהתכנית תהיה על טהרת הקלאסיקה".
כך היה. הקונצרט נפתח בקונצ'רטו לפסנתר מס' 23 של מוצרט ששני מנגן בפסנתר ומנצח על התזמורת. "חשבנו שיהיה נחמד לנגן במשהו יותר קאמרי ואינטימי, שאני מנגן בעצמי על הפסנתר. לפעמים ניצוח זה יותר טלפתיה מאשר תנועות ידיים. הנגנים קולטים ומכירים אותיואני סומך עליהם".
בחלק השני ניגנה התזמורת את הסימפוניה מס' 1 של מאהלר. "הוא נולד כיהודי וזו מוזיקה שהשפיעה עליו, כמו בסימפוניה הזאת ששומעים בה נגיעות של כלייזמר. ליצירה יש חשיבות אישית עבורי כי היא הראשונה שניצחתי על הפילהרמונית לפני עשור".
שושני הודיע לאחרונה על פרישה מהתזמורת אחרי 50 שנה בגיל 75, והארוע הוא אקורד משמעותי: "במשך שנים זובין מהטה (המנהל המוזיקלי הקודם שכיהן בתפקיד 50 שנה עד 2019 — מנ"ש) חלם לנגן במדינה ערבית. כבר היינו בארמון בירדן ונפגשנו עם המלכה נור ושלחו אותנו משם. מוחמד בסיוני שהיה שגריר מצרים בישראל הרבה שנים עשה הכל כדי שזה יקרה שם — וזה לא קרה, והנה עכשיו זה קורה".
חברת G42 שעוסקת בתחום הבינה המלאכותית ומשתפת פעולה עם ישראל פרשה חסותה על הקונצרט וקבלת הפנים. בשיחה לפני הקונצרט הסביר המנכ"ל שיאו ש"הערב הזה הוא תוצר של היחסים שלנו עם ישראל. דרך מוזיקה אפשר לפתור אי הבנות והיא יכולה לאחד אנשים ומדינות. אנשים מכל העולם באו לקונצרט הזה שעבדנו עליו חודשים, יומם ולילה. זה חלום שמתגשם. אני עוקב אחרי הפילהרמונית כבר שנים וצופה בקונצרטים שלה בווידאו. זו רק ההתחלה של שיתופי הפעולה שלנו עם ישראל בתחום התרבות".
בתום הקונצרט, אחרי הדרן של פרוקופייב וקהל שעמד והריע במשך דקות ארוכות הודה שיאו "זה היה וואו!!! רציתי לקום ולהריע באמצע הקונצרט, יש פה חיבור יוצא דופן של התזמורת למוזיקה של מאהלר שלא שמעתי אף פעם, כאילו שהוא כתב את זה בשבילם".
לדברי שני "אני אוהב את החופש שיש לתזמורת. יש פה נגנים שמרגישים שיש מקום ליצירתיות שלהם. אחד התפקידים של מנצח זה לזהות את היוזמה הזאת ולאפשר אותה. זה לא אומר שהכל כאוס וכל אחד עושה מה שבא לו, כי האנשים מקצוענים פה ויודעים ללכת עם המנצח. אבל מנצח חכם צריך לזהות את הדבר הזה בתזמורת".
מי שעוקב אחרי הפילהרמונית ודאי מזהה שההרכב הנוכחי כולל הרבה נגנים צעירים. חלקם, אגב, למדו עם שני באקדמיה למוזיקה. "מדברים על זה שהתזמורת נהייתה צעירה ואני שמח שזה מעורר עניין", אומר שני. "לאחרונה היה חילוף של דור כמעט בבת אחת. אנשים צעירים הם בשיא הכושר ובשיא היוזמה והמוטיבציה שלהם, סקרנים ורוצים לגלות הכל. אבל גם שמתחלפים הדורות יש דברים מסוימים שנשארים, איזושהי רוח של התזמורת, אישיות, פרופיל".
אחרי אבו דאבי יש איזה מקום שאתה עוד חולם לנגן בו?
"אין תזמורת שחלמתי לנגן איתה ולא הזמינו אותי. אבל הנה אני במקום שאפילו לא חלמתי עד לפני שנה שיום אחד אנגן בו".
אקורד הסיום נוגן והתזמורת חוזרת למלון לארוחת ערב אחרונה לפני החזרה הביתה. "נו, אתה מרגיש שהבקעתם?" אני שואלת את נגן הבסון עוזי שלו. והוא רק מחייך אלי בצניעות של מנצחים.
