"לא יכולתי לצייר שקי גופות, אז ציירתי דגים מתים"
"לא יכולתי לצייר שקי גופות, אז ציירתי דגים מתים"
הצייר עטור הפרסים מתן בן כנען מגיב בתערוכה החדשה שלו ל־7 באוקטובר באמצעות ציור טבע ופריטי לבוש שמזכירים את קורבנות הטבח, והעברת תמונות מקראיות דרמטיות ליומיום העכשווי שלנו, כולל יצחק בדרך לעקידה כשלרגליו מגפי בלנסטון. "אני מצייר את העבר כי ההווה חורך מדי כדי להתעסק בו באופן ישיר"
״בדרך כלל אני מצייר את ההווה כדי לגעת בעבר״, אומר הצייר מתן בן כנען, שתערוכתו החדשה ״קסדת הדריאנוס״ נפתחה בגלריה רוטשילד בתל אביב בשבוע שעבר. ״מגיל 11 אני מצייר על פי גדולי האמנים מהעבר, ומשהו בשפה שלהם חשוב לי ורלבנטי לעולם שלי. אבל עכשיו זה הפוך — אני מצייר את העבר כדי לנסות לגעת בהווה, כי ההווה אחרי 7 באוקטובר חורך מדי בשביל להתעסק איתו באופן ישיר״, הוא מסביר.
ואכן, גם בתערוכתו הנוכחית (שאותה אוצר ד"ר דורון לוריא) ממשיך בן כנען, יליד רמת ישי ומהבולטים בציירים הריאליסטיים העכשוויים, את העיסוק רב־השנים שלו בציורי דמויות ועלילה, שעשויים בטכניקה שאפתנית ווירטואוזית, בסגנון הבארוק מהמאה ה־17. בן כנען, בן 44, למד אמנות במכללת אורנים והושפע מהצייר הריאליסטי אלי שמיר, ומאסכולת הציור הריאליסטי בארץ שייסד ישראל הרשברג. כיום הוא משמש מרצה בבצלאל ובאוניברסיטת חיפה, והציג בעבר תערוכות יחיד במוזיאון תל אביב ובמוזיאון הנגב בבאר שבע. לפני עשור הפך לאמן הישראלי היחיד שזכה בפרס הראשון בתחרות היוקרתית של הגלריה הלאומית לדיוקנאות בלונדון, מה שהוביל להזמנות רבות של דיוקנאות פרטיים מהארץ וגם מחו״ל.
המלך שאול במגרש חניה
ברבים מציוריו החדשים בתערוכה מקים בן כנען לתחייה את גיבורי התנ״ך מהעבר בצבעי שמן כהים ודרמטיים, ומתאר את הרגעים המכריעים בחיי שאול המלך, יוסף שהושלך לבור, יעקב ורחל ועקידת יצחק. אבל — קצת בדומה לתצלומיו של עדי נס משנות ה־2000 — לא תמיד קל לזהות שאלו סיפורי התנ״ך, מכיון שהאמן מעניק לגיבורים המקראיים מראה חדש: לעתים הם מצוירים כפועלים בבית מלאכה בסוף המאה ה־19, או פשוט כמושבניקים עכשוויים בנעלי בלנסטון הנוהגים במשאית, כמו בציור המתאר את עקידת יצחק. גם את ציור העימות בין שאול המלך ליהונתן בנו, שוויתר על המלוכה לטובת דוד, הוא מתאר כוויכוח במגרש חניה בין אב ובן קשי יום.
״אני מצייר את גיבורי התנ״ך כי הם מעניינים אותי, יש להם את אותן דילמות משפחתיות שיש גם לנו היום, ואותן דרמות אנושיות שלא השתנו בהרבה, בין שזה קורה בחצר המלוכה ובין שבמגרש מכוניות. אף שחלק מהציורים צוירו לפני המלחמה, הם מקבלים פרשנויות חדשות לאור המצב. את הציור של שאול המלך, שעובר על החוק האלוהי ונעזר בבעלת האוב — אפשר לראות כפגישה סודית בין סוכן מוסד למקור שלו, ואת הציור של שמעון שמגיע לבור שאליו נזרק אחיו יוסף ומגלה שהוא ריק, אפשר להבין כדמות הישראלי שעושה חשבון, ושואל ׳מה עשינו׳״.
אחת ההתייחסויות הישירות היחידות שיצר בן כנען לטבח 7 באוקטובר היא בציור ״ניצה וקמיל״, שאינו מוצג כעת אך יוצג בקרוב שוב בתערוכה במוזיאון תל אביב. הציור מתחקה אחר סיפורן יוצא הדופן של ניצה חפץ, קשישה ישראלית בת 95 מקיבוץ נירים, וקמיל ג’סלבה, מטפלת פיליפינית בת 31 שטיפלה בה. השתיים ששרדו 10 שעות בביתן הודות לתושייתה של קמיל, שהציעה למחבל חמאס לקחת כסף ורכוש במקום לרצוח או לחטוף אותן. ״באותו הזמן גם אמי נפטרה, ומאוד דיבר אליי סיפור הגבורה המשותף שלהן״, מספר בן כנען. ״לא נפגשתי איתן תוך כדי הציור, אלא יצרתי לי בראש ועל הבד סקיצות של הסצנה בהשראתן. הציור הסופי הוא לא דיוקן אמיתי של ניצה וקמיל, אלא ניסיון לתאר את הגבורה הצנועה שלהן. כשלבסוף הוצג לפני שלושה חודשים במוזיאון הנגב — הן התרגשו מאוד".
בנוסף לציורים של גיבורי התנ״ך, מוצגים לצידם בתערוכה גם ציורי טבע דומם קודרים שהפריטים בהם נבחרו בקפידה: נעלי וכובעי צבא, קסדות טייסים הנדמות כגולגולות או מסכות גז ממלחמת העולם הראשונה, דגים מתים על קרש עץ — ״כי אני לא יכול לצייר גופות או שקי גופות״ — וגם קסדה רומית עתיקה, שהקנתה לתערוכה את שמה. ״זו כמובן לא הקסדה האמיתית של הקיסר הדריאנוס האכזר, שדיכא את מרד בר כוכבא והחריב את ירושלים, אף שבהיסטוריה המערבית הוא ידוע כקיסר נאור. לי לא משנה שזה אינו ציור של פריט ארכיאולוגי אמיתי, אלא אובייקט שציירתי באמצעות תמונות, דמיון והשראה. עבורי הקסדה היא ניסיון לחשוב מה נותר מהדריאנוס, מהתלאות שעבר העם היהודי בשל ה'צורר' הזה, ואיך בסופו של דבר התגברנו על הקטסטרופות בעבר, אף שאנחנו כעת בתוך תקופה קשה מאוד”.
טרומפלדור בלי כובע
גם הציור "הכובע של טרומפלדור" שמוצג בסמוך אינו מתעד את הדבר האמיתי "אף שאני מאוד ארכיאולוגי בגישה שלי, זה אינו הדבר ממש. אבל לי זה פחות משנה — מכיוון שהמהות עוברת בכל זאת".
בתערוכה חוזר העיסוק בנעליים וכובעים. "אלה חפצים שיושבים על הגוף, שסופגים את הגוף. אף שהתרחקתי מציורים של ההווה הישראלי, בכל זאת צרובים לנו בראש מתמונות המלחמה לאו דווקא מדים של חיילים אלא חפצים רגילים: נעליים וכובעים אזרחיים שנותרו מהקורבנות. קיוויתי שהתערוכה תהיה שונה, אבל המציאות לא איפשרה זאת, אני מקווה שנהיה בעתיד באור אחר ואוויר אחר, ושנגיע לתקופה שנסתכל על כל זה כעל הקסדה — כמו על ארכיאולוגיה״.
