הצלמת הספרדייה שמורידה את הפילטר
הצלמת הספרדייה שמורידה את הפילטר
הצלמת והאקטיביסטית הספרדייה לאיה אבריל מציגה בגדים של קורבנות אונס או מסרגות שבהן השתמשו נשים שנשללה מהן הפלה. זכייתה בפרס שפילמן מטעם מוזיאון ישראל תאפשר לה להעמיק עתה בשימוש לרעה שעושה החברה במונח השקרי, אך הרווח, של "היסטריה נשית"
פרס שפילמן למצוינות בצילום, המוענק בכל שנתיים מטעם מוזיאון ישראל ומשפחת שפילמן, מתגלה כאחד הפרסים החשובים לקידום סוגיות פוליטיות הקשורות למעמדן החברתי והתרבותי של נשים. מאז 2010 ועד עתה ארבע מבין ששת הזוכים הן צלמות, רובן משתמשות בצילום כחלק ממערך של מחקר היסטורי, עיתונאי ותרבותי וכאמצעי אקטיביסטי לשינוי.
השנה, מבין 46 מועמדים, זכתה בפרס הצלמת הספרדייה לאיה אבריל, בת 36. אבריל זכתה על הפרויקט ״היסטריה המונית״: הפרק השלישי במחקרה המתמשך "היסטוריה של שנאת נשים", כשהפרקים הראשון והשני עסקו בהפלות ובאונס. הפרק השלישי, ״היסטריה המונית״, שעליו זכתה בפרס, מתייחס למחלת ״ההיסטריה הנשית״ שהומצאה על ידי גברים, שלמרות הפרכתה משתמשים בה עדיין נגד נשים.
מטרת הפרס, בסך 40 אלף דולר, לאפשר לצלמים להתמסר למחקר חדש שיקדם את הידע בתחום פעילותם: עיסוק משמעותי בסוגיות הקשורות למציאות ולא ספקטקלים שמיועדים לשוק האמנות. אפשר להיות קטנוניים ולשאול מדוע מוזיאון בישראל מחלק פרסים לאמנים בינלאומיים (אפשר היה לבחור ברות פתיר, למשל, שזכתה בציון לשבח), אך נדמה לי שנושאים כמו אלו שמעלה אבריל מבטלים את הדרישה למקומיות ורלבנטיים, יותר נכון אקוטיים, למצבן של נשים בכל מקום בעולם.
בהקשר זה מעניין לכרוך את זכייתה של אנני ארנו בפרס נובל לספרות. גם ארנו, כך נדמה, משתמשת באמנות ככלי למאבק ולשינוי. ספרה ״האירוע״ עוסק בהפלות בצרפת בשנות ה־60, ומיטיב לתאר את המצוקה והבדידות של נשים מדוכאות בחברה גברית. כשהשינוי תמיד יבוא מצד נשים, שלא מוכנות לסבול עוד.
אבריל היא יוצרת חוקרת. היא ממזגת בין אמנות לבין אקטיביזם ומשלבת תיאוריה ופרקטיקה, היסטוריה, עיתונות, צילום ואמנות.
כך ב־2020 הציגה אבריל במוזיאון הסקס בניו יורק את הפרק הראשון בפרויקט, על הפלות באמצעות מסמכים, פרסומים רפואיים, כלים גינקולוגיים, סיפורים אישיים ודיווחי חדשות ומשטרה.
התערוכה כללה איורים ותצלומים של אמצעי מניעה מוקדמים יחד עם מכשירים ביתיים ומסוכנים להפסקת היריון (מסרגות ומוטות פלסטיק), סיפורים אישיים גרפיים ותצלומים בשחור־לבן של הנשים שביצעו או הואשמו בביצוע הפלות לא חוקיות, והחללים שבהם התרחשו ההיריונות שהופסקו.
הפרק השני נולד בעקבות אונס של נערה בת 18 על ידי קבוצת גברים בספרד ב־2016. הגברים נמצאו אשמים בעבירה פחותה מכיוון שבקטע וידיאו שצולם במהלך האונס, ואותו הציגה ההגנה, נראית הנערה קפואה, עיניה עצומות. זה, מבחינת בית המשפט, היווה הוכחה לסוג של הסכמה. בעקבות המקרה התעוררה בספרד מחאה פמיניסטית אדירה. ״רציתי לנסות להבין מדוע בתי המשפט ומוסדות אכיפת החוק למעשה מעודדים עבריינים על ידי שימור דינמיקה כוחנית ונורמות חברתיות״, אמרה אבריל ל"גרדיאן". הסדרה כללה תצלומי ענק בשחור־לבן של בגדים השייכים לקורבנות אונס ולצדם הוצגו עדויות — למשל של אלינה מקירגיזסטן שנאלצה להתחתן עם האיש שחטף ואנס אותה. התוצר של אבריל הוא לא רק פרי מחקר אלא גם פרי שיתוף פעולה עם קהילות של נשים, ששלחו לה את הבגדים.
אבריל מצביעה בתערוכה זו על האונס כמוסד שהוא גם היסטורי וגם מנורמל. היא נותנת הקשר לסיפורים הבודדים, ומפרטת את כל השיטות המופעלות כדי להאשים אישה באונס, החל מעורכי דין המציינים שייתכן שהקורבן לבשה חוטיני, ועד ל"בדיקת שתי אצבעות" שעדיין נעשית בהודו, פקיסטן ומרוקו שנועדה לקבוע אם הנרתיק של אישה שנאנסה "מורגל לקיום יחסי מין". המחאה בספרד, שאבריל נטלה בה חלק, נשאה פרי והביאה באוגוסט האחרון לשינוי החוק הספרדי, שקובע עתה שיחסי מין ללא הסכמה מפורשת יוגדרו כאונס.
אשר לחלק על "היסטריה נשית", שעליו זכתה אבריל בפרס, מפתיע כמה הטיעון רווח. כך בתקופת הקורונה יוחסו תופעות הלוואי שהופיעו לחיסון ל"תגובה היסטרית נשית", שהופרכה רק כאשר אותם תסמינים הופיעו גם אצל גברים.
תערוכות מהסוג שיוצרת אבריל, מטבען, לא קלות לצפייה. גם בגלל התכנים וגם בגלל ריבוי החומרים. הן תובעות לא רק הסתכלות אלא גם קריאה והקשבה. אני מציעה לראות בזה סוג של ספר מחקרי הפרוש בחלל שיש לעיין בו מרחבית כחוויה חושית, אינטלקטואלית, מעוררת מודעות וכזו שקוראת לפעולה.
