יריית זינוק: נורה בגלל צבע העור?
יריית זינוק: נורה בגלל צבע העור?
אחמוד ארברי בסך הכל יצא לג'וגינג ונרצח מכיוון שנחשד במנוסה מזירת פשע. בספר חדש בוחנת אליסון מריאלה דסיר את הסכנות האורבות לספורטאים חובבים שחורים בארה"ב, ומעוררת מהומה בטענתה כי קהילת הרצים, הלבנה ברובה, אדישה לכך
"אחמוד ארברי היה צעיר שחור בן 25 שנעל נעלי ספורט, קשר את השרוכים, ויצא לריצה ליד ביתו בג'ורג'יה, מבלי לדעת שאלה יהיו הקילומטרים האחרונים שאותם ירוץ. זמן קצר אחר כך גבר לבן ובנו נכנסו לטנדר שלהם וצדו אותו — כי חשבו שהוא 'נראה כחשוד בפריצה' — וירו בו שני כדורים", כך כתבה הסופרת והפעילה החברתית אליסון מריאלה דסיר במגזין "אאוטסייד" לפני שנתיים וחצי, במאמר שעסק בחלוקה על רקע גזעי בספורט של ריצה למרחקים ארוכים (באחרונה הורשעו השניים ברצח ונגזרו עליהם מאסרי עולם).
המאמר הזה התפתח לספר "לרוץ בעודך שחור", שיצא לאור בהוצאת פינגווין בשבוע שעבר בארה"ב. “כשאני חושבת על הסיפור של ארברי, גבר, שכל פשעו היה שרץ בעודו שחור, אני רואה את בני קורי", כתבה על בנה שיגדל לחוסר הצדק הזה, שטומן בחובו גם סכנה.
"לרוץ בעודך שחור" (Running While Black) הוא ביטוי המתייחס להפניית אצבע מאשימה ולעתים גם אקדח כלפי אפרו־אמריקאים שסתם יוצאים לג'וגינג בארה"ב ובקנדה. הפעילות הספורטיבית הזאת נחשבת לתחביב בעיקר אצל לבנים, וכאשר שחורים עוסקים בה, היא מעוררת את חשדם של אזרחים ושוטרים לבנים. הביטוי השגור בפי שוטרים שמקורו בסיטואציה פלילית של הימלטות מזירת פשע מושלך על עוד פעילויות תמימות כמו "נהיגה בעודך שחור" ו"שופינג בעודך שחור".
לפי עדויות של רצים שחורים, כשהם יוצאים לריצה, הם מקפידים ללבוש בגדים צבעוניים ובוהקים כדי לא להיראות מאיימים, רצים רק בשעות היום, בקבוצות, ולא מהר מדי — כדי לא להיראות כמי שבורחים ממשהו. ב־2021 הסוציולוגית לינדסי הורנבאקל גילתה במחקר כי עניין זה שכיח במיוחד כאשר אנשים שחורים יוצאים לרוץ בשכונות לבנות, ובמיוחד בשכונות לבנות ממעמד גבוה.
אחרי המקרה של ארברי מצאה את עצמה דסיר, שבין השאר הקימה קבוצות ריצה לשחורים, משוחחת עם חבריה הרצים השחורים על הפחד והטראומה שבעשיית דבר כה שגרתי, שיכול להפוך אותך למטרה של אלימות משטרתית או של אזרחים הנוטלים את החוק לידיהם. עוד דבר שהבחינה בו היה השקט ששרר בקהילת הרצים הכללית אחרי המקרה של ארברי. "איפה היתה ההתרעמות שלהם?", כתבה. "קהילת הרצים הלבנה שמרה על שתיקה. פתאום הבנתי בבירור, יותר מבכל שבע השנים מאז ייסדתי את קבוצות הריצה שאני עומדת בראשן, שקיימת הפרדה עמוקה בתוך הקהילה של הרצים, והיא נובעת מחלוקה גזעית, שאף אחד לא מתייחס אליה".
רק לאחר שדסיר כתבה את מאמרה, פתאום נשמעו זעקות על אפליה מאנשים שהודו כי מעולם לא שמעו על ארברי קודם לכן. "ביני לבין עצמי תהיתי איך זה יכול להיות, המקרה הרי התפרסם בכל העיתונים", סיפרה. "הבנתי שיותר מדי זמן קהילת הרצים מעמידה פנים כאילו היא יכולה להפריד בין פוליטיקה לבין ריצה. כאילו ריצה היא דבר מאחד ומלכד שבו אנשים מתעלים על כל סממן של זהות. האמת היא שכשאני יוצאת לריצה בתור אישה שחורה, אני יודעת שאני כבר עושה מעשה פוליטי, ששם את חיי בסכנה. כל עוד אנחנו חיים בעולם המוכתב על ידי עליונות לבנה, וזה המצב, אי אפשר להפריד את הזהות שלי כמישהי שרצה לבין היותי אישה שחורה".
בספרה, שמעורר דיון ציבורי ער בארצות הברית, מתארת דסיר את החוויה הפרטית שלה, אבל גם את זו הקולקטיבית של הקהילה השחורה. "התחלתי לרוץ למרחקים ארוכים כשסבלתי מדיכאון לפני עשר שנים", היא מספרת. "בזבזתי יותר מדי זמן על הספה תוך שיטוט בפייסבוק ובאינסטגרם, כשאני חשה מובסת, ואז נתקלתי בחבר. אדם רגיל, שחור, בגובה 1.78 מטר, ששקל בערך 100 ק”ג, לא מה שמצפים לראות כשחושבים על אצן, והוא התאמן למרתון. משהו בזה שהוא נראה כמוני, ועושה מעשה שרק מעטים עושים — רץ מרתון — משך אותי. החלטתי שאם הוא יכול לעשות את זה, למה שאני לא אנסה, ונרשמתי למרתון. החוויה הזאת שינתה את חיי, החזירה אותי לחיים".
מאז דסיר הקימה את קבוצת הריצה "הארלם ראן", שבה מאות אלפי חברים, את ארגון הריצה "Run 4 All Women", ואת הקואליציה למגוון בענף הריצה, סיפרה בראיון לעיתון הריצה "ראנר'ס וורלד". "אין ייצוג, נראות או הזדמנויות לילדים ולצעירים שחורים שרוצים להיכנס לתחום של ריצה למרחקים ארוכים… ואף על פי שלי היתה חוויה טובה בריצה למרחקים ארוכים, אף פעם לא הרגשתי שייכת, כי לעתים קרובות מדי הייתי האדם השחור היחיד במקצים. רק כשהקמתי את הקבוצות שלי הרגשתי בנוח… כעת אני רואה שינוי: הרבה אנשים פותחים קבוצות וארגונים בקלות. אני הייתי צריכה לעבוד מאוד קשה כדי שזה יקרה לפני עשר שנים".
בצד ההנחה שלה כי יותר קל להקים קבוצת ריצה לשחורים היום, ולכתוב ספר על כך, הרבה דברים לא השתנו, גם אחרי המודעות שהביאה תנועת "חיי שחורים חשובים". "זה בולט במיוחד בעיירות קטנות כמו זו שאני חיה בה, ליד סיאטל", היא מתארת את תחושת האיום שבה נתונים אנשים שחורים כשהם רצים. אבל היא מוסיפה: "אני רוצה שקהילת הרצים, ענף הריצה והתקשורת יידעו שאפשר ליצור אווירה ותנאים שיגרמו לנו להרגיש בטוחים פיזית ונפשית כשאנחנו נמצאים בתזוזה".
