שלומי אלקבץ: "אני לא מקבל את מי שאני"
שלומי אלקבץ: "אני לא מקבל את מי שאני"
הבמאי והשחק עסוק בלהשיב למכתבי צופים בסרטו החדש "מחברות שחורות". הוא חייב שקט, לא רוצה להיות שייך למקום אחד, היה שמח לשבת לבירה עם אטאטורק, תמיד אומר שלום לבית כשהוא נכנס אליו והעצה הכי טובה שקיבל זה לשתוק
איפה אנחנו תופסים אותך?
"בחצר דירתי בתל אביב שתמיד קריר בה כי אין פה שמש. עד לפני דקה שתלתי פרחים ואני יושב ומסתכל עליהם. הגינה היא מקום לחשוב בו מחשבות צלולות: מלזכור לקנות חיתולים ועד רעיון לסרט הבא".
איך ואיפה אתה שותה את הקפה שלך?
"אספרסו, כמעט תמיד בבית, נדיר שאשב בבית קפה. אני לא יוצא הרבה מהבית אלא אם זה לעבודה או עם רנה. יציאה זה אירוע. אם יש לי פגישה, אני יכול לשבת בפארק ולקחת קפה מהבית או מהקפה ממול. אני חייב שקט".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"ישר אני חושב על המתים שלי: רונית, סבתא וסבא. מעבר למשפחה יכולתי להעביר ערב עם אטאטורק ויש לי חלום לשבת עם הבמאי עמוס גוטמן, גם כי אני מאוד אוהב את הקולנוע שלו, ואם היו שואלים אותי איזה סרט של במאי אחר הייתי רוצה לעשות, זה היה 'בר 51' ו'חסד מופלא', וגם כי הוא היה מאוד מחובר לתל אביב, ואני מנותק ממנה ויש לי פנטזיה שהפגישה בינינו היתה מחברת אותי למקום".
על מה אתה עובד עכשיו?
"יצא לקולנוע הסרט 'מחברות שחורות', תיעוד לחייה של רונית אחותי דרך יומני וידיאו שצילמנו במשך 30 שנים. זה אוסף של רגעים מאוד בנאליים של החיים שיושבים בקונטקסט סופר־דרמטי. בימים אלה אני בעיקר עונה על מכתבים שאני מקבל למייל או לווטסאפ מצופים. אנשים כותבים על הסרט ועל עצמם ואני עונה לכולם. המפגש עם הסרט הזה מוציא מהם כתיבה, וזו חוויה חזקה בשבילי. התחלתי גם לעבוד על סרט שאמור להצטלם בפריז אבל עוד מוקדם לדבר עליו".
מה השריטה שלך?
"אני כמעט תמיד אומר שלום לבית כשאני נכנס. גם כשאני נכנס לבית בפריז שהוא ריק, אני אומר שלום בקול רם. זה יוצא ממני".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"אני לא יודע מי זה היה אבל מי שלימד אותי לשתוק נתן לי את המתנה הכי ענקית שיכולתי לקבל. לשתוק זה הדבר הכי טוב".
איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?
"אם יכולתי להיות רואה ואינו נראה זה היה אחלה. אבל להיות אמן זה סוג של כוח־על: היצירה היא כוח על שמאפשר לעשות דברים אדירים, למשל ב'מחברות שחורות' אני רואה ואינו נראה וגם נוסע בזמן. ובטרילוגיה שצילמתי עם רונית הצלחתי לגאול את ההורים שלי מהכאבים שלהם, פתרתי הכל בקולנוע".
שלומי אלקבץ. גיל: 49; מקום מגורים: תל אביב ופריז; מצב משפחתי: חי עם בן זוגו יובל אהרוני. אב לרנה (4) בהורות משותפת עם הזמרת דיקלה; במאי, שחקן ומפיק. יצר עם אחותו השחקנית רונית אלקבץ את הטרילוגיה "ולקחת לך אישה", "שבעה" ו"גט". חלקו הראשון של הסרט "מחברות שחורות: ויויאן" עלה בחודש שעבר. השבוע יעלה החלק השני "רונית"
מי בעיניך האדם הכי סקסי?
"הצלם דוד עדיקא. יש שם את כל המרכיבים: שילוב מוצלח של נשמה וגוף שיש בו גם מסתוריות טובה וחזקה ומצד שני תום ויכולת התבוננות מטריפה".
למה אתה מתגעגע?
"ככל שהזמן חולף, אני מתגעגע לבתים של פעם שהיו בבאר שבע, בקריות ובטח בתל אביב. בית שיש בו דלות מסוימת, שולחן אוכל ובלטות שומשום. בעצם זו נוסטלגיה במובן הכי רגשי ונקי, יש שם מצב שבו אתה לא יודע שום דבר ממה שהולך לקרות ומי אתה הולך להיות ואת מי אתה הולך להכיר. זו ראשוניות שאין לה תחליף".
איפה הכי היית רוצה לגור?
"אני בתנועה. גרתי בעבר בקריית ים ובניו יורק, והיום אני חי בין פריז לתל אביב. צריך תנועה מתמדת ורק בזכות תנועה אפשר לראות את המקום שמגיעים אליו. אני לא רוצה להיות שייך למקום אחד, וגם לא רוצה ששום מקום יהיה שייך לי. אני מהגר נצחי מהבחינה הזאת".
על מה אתה אוהב להוציא את הכסף שלך?
"על רנה כמובן, ועל טקסטיל מכל הסוגים. פעם אספתי בדים ובניו יורק אספתי תיקים. פעם אמרתי שאם קולנוע לא היה עובד לי, הייתי עושה תיקים".
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"אני עובד קשה על לקבל את מי שאני ולהבין מה יש לי בעולם הזה, אז להגיד מה הייתי רוצה לשנות זה כמו לשאול מה אתה לא מקבל בעצמך. אני בבסיס לא מקבל את מי שאני, ועובד כל החיים לשנות את הכל כדי להיות מסוגל לקבל. זו לא תשובה של מישהו שלא אהב את עצמו, ממש לא".
מה אתה מחשיב כהישג הכי גדול שלך?
"חוץ מהמשפחה שלי ורנה, זו היכולת שלי להקשיב לעצמי. כשאני רוצה לעשות משהו — אז כמעט בעיניים עצומות ללכת קדימה ולעשות את הדבר הזה, תוך התעלמות מוחלטת מכל הקולות שמקיפים ובלי להתייחס לשום מכשול".
מה מפחיד אותך?
"רוע של אנשים, נקמנות, קנאה. פעם החמצה הפחידה אותי, היום זו יותר הסביבה".
מה עושה אותך מאושר?
"חופש, התאהבות, לשמוע את רנה מדברת במילים שלא אני לימדתי אותה, המשמעות של זה שהיא מתחילה לבנות חיים נפרדים משלי. החלום שלי כילד היה להיפרד מההורים שלי. אני אוהב אותם אהבת נפש , אבל תמיד חלמתי להיפרד מהם במובן של להיות עצמאי. אז לראות אותה עוברת את התהליך כזה, זה מרגש, טבעי ובריא".
מה הכי חסר לך בחיים?
"לא חסר לי. היה לי את רונית, פסגת הקשרים והאהבה והיצירה. נעלם החומר אבל זה קיים באופן כזה או אחר. אני לא קם בבוקר עם תחושה של חוסר".
מי האמן שהכי השפיע על יצירתך?
"קסאווטס, ברגמן, היצ'קוק, אדוארד הופר, קלוד מונה, סארטר, שייקספיר, צ'כוב, פינטר, בלנסיאגה, שולי רנד ב'המלט' בהפקה של רנה ירושלמי. וגם הצגה בשם 'הן לא תקחהו עמך' שהיתה איומה אבל זו היתה פעם ראשונה שבאתי לתיאטרון בגיל 18 והיה מסך קטיפה אדום שנפתח וזה הרס אותי".
אם לא היית במאי מה היית עושה?
"מורה. אני מלמד בני נוער כבר עשור, וגם במכללת ספיר. נראה לי שהייתי מחנך כיתה בבית ספר ובטח מורה לעברית".
