סימפוניה בלתי גמורה: "טאר המנצחת" הוא סרט מכשף
סימפוניה בלתי גמורה: "טאר המנצחת" הוא סרט מכשף
"טאר המנצחת" הוא סרט שעוסק בין השאר באמנות, בכוח ובזהות. קייט בלאנשט בשיאה, ההשפעות של קובריק ניכרות, ואי אפשר להפסיק לנסות לפצח את היצירה האנגימטית הזאת
"טאר המנצחת" ("Tár") הוא סרט שכולו חידות ותעלומות. יש צופים שעשויים לחוש תסכול מהעובדה שהסרט אף פעם לא מנסח באופן ברור והחלטי מה הוא אומר, אבל זה סוד כוחו המכשף. זה סרט שבכל רגע נתון אומר דבר והיפוכו, מאתגר מחשבות וקורא תיגר על מוסכמות, אינטליגנטי ואולי יותר מכך — אינטלקטואלי. הסרט, שמוקרן הערב בטרום בכורה בסינמטק תל אביב ובחמישי יעלה בקולנועים ברחבי הארץ, נפתח בסצנת ראיון ארוכה עם הגיבורה לידיה טאר (קייט בלאנשט בשיאה). היא המנצחת הראשית של הפילהרמונית של ברלין, הפרשנית הטובה ביותר של מאהלר בדורה, והיא עומדת להגשים את חלומה, להקליט את החמישית של מאהלר ובכך להשלים את הקלטת כל הסימפוניות שלו. הישגיה כה מפורטים, כאילו נתלשו מדף הוויקיפדיה שלה, וכמות הניים דרופינג כה עצומה עד שהיו צופים שהתבלבלו וחשבו שאולי מדובר בביוגרפיה קולנועית של מנצחת אמיתית. אז לא, אין ולא היתה לידיה טאר, וכנראה שבדיוק על זה הסיפור.
על הבמה בשיחה עם אדם גופניק, עיתונאי "הניו יורקר" (האמיתי), טאר מספרת על היכרותה עם המנטור שלה ליאונרד ברנשטיין, ועל כך שהוא לימד אותה את המשמעות של המילה העברית "כוונה", שתפקידה כמנצחת הוא לאתר את כוונת היוצר והיצירה, ואת פירוש המושג העברי "תשובה", המסע בזמן בניסיון לתקן בדיעבד את חטאי העבר. היא מתארת את מלאכת הניצוח על תזמורת ככזו העוסקת בזמן: המנצח הוא זה שמפעיל את השעון, הוא זה שמחליט מתי הזמן מתחיל, מתי הוא נעצר ומתי הוא מסתיים. המנצח, לפי טאר, הוא אלוהים. הוא בורא הזמן.
זמן הוא נושא מרכזי בסרט הזה, שיש בו מטרונום שמתחיל לתקתק מעצמו, לוקח מהגיבורה את תפקידה. יש בו שוטים ארוכים ווירטואוזיים שגורמים לצופים לאבד את אחיזת הזמן, ומנגד שוטים חשובים מאוד שנמשכים זמן קצר ביותר, ויש בו רגעים שבהם הסרט נכנס ויוצא מתודעתה של הגיבורה במה שמתחיל להיראות כמו ערבוב בין הווה, עבר ועתיד.
על פניו, באופן הכי פשטני שעושה עוול לעלילה, זהו סרט שמציג סיפור מעידן MeToo, המודל החדש. טאר לנה בחדר המלון של פלאסידו דומינגו ("היא חושבת שזה אירוני", אומרת אחת הדמויות), שספג שלל טענות על הטרדות מיניות, מדברת עם קולגה על ג'יימס לווין, המנצח של המטרופוליטן שהודח מתפקידו אחרי האשמות על תקיפות מיניות של קטינים, ומאזכרת את אחד מקודמיה בברלין, הרברט פון קראיאן, שגם בשמו נקשרו עניינים של התנהגות לא נאותה. כשחשדות כאלה, על יחסים שגובלים בניצול והתעללות בנשים, יצוצו סביב טאר עצמה, נגלה שאנחנו בסרט שעוסק בעלייתה ובנפילתה, רק בלי סיפור עלייתה. העובדה שמדובר בסיפורה של אישה שמואשמת בהתנהגות מינית בעייתית גרמה לכמה מפרשני הסרט להסתכל עליו בעיניים חד־ממדיות ולתהות אם מדובר ביצירה ריאקציונרית שמאשימה נשים בחטאי גברים — או שמדובר בסרט שעוסק בכוח המשחית של תפקיד בכיר. טאר, אנחנו מבינים, משקרת ללא הרף, והיא מנסה להמציא לעצמה פרסונה לא לה, בין השאר באמצעות חיקוי בלתי פוסק של מנצחים גברים. אבל היא גם באמת עילוי, מנצחת מוכשרת, יחידה בדורה. האם היא הגיבור או הנבל?
אבל הדיון הזה, כאמור, מרדד את היצירה. כי "טאר" הוא סרט מרתק, מפעים וכן, גם מתסכל, שעוסק במוזיקה, באמנות, בתקשורת, במגדר, ביצירה, בפרשנות, בכוחנות ובזהות. הדרך הטובה ביותר לתאר אותו היא לבקש מהצופים לדמיין סרט חדש של סטנלי קובריק: עיצוב פנומנלי, רגעים של וירטואוזיות קולנועית מפעימה, צפייה שדורשת דריכות, ובתוך כל זה — קור מקפיא. דמות קרה בסרט קפוא שהולך ומתגלה כמבוך הנבנה סביבה. העובדה שהתסריטאי והבמאי טוד פילד ("ילדים קטנים", "בחדר המיטות") שיחק ב"עיניים עצומות לרווחה" של קובריק חושפת לא רק את מקור ההשראה שלו, אלא את היותו תלמיד קשוב של מאסטר, שעושה סרט על תלמידים ומנטורים. "טאר" מתחיל כביוגרפיה קולנועית פיקטיבית והופך בחציו השני למשהו שאפשר לתאר כדרמת מסתורין, מותחן פסיכולוגי או אולי סרט אימה על רוחות רפאים. הגיבורה שומעת קולות, אבל אולי בעצם כולם בראשה.
החידה הראשונה בסרט היא למה קוראים לו "טאר". Tar באנגלית זה זפת. האם זה רמז לאקט השיימינג — ציפוי בנוצות וזפת — שעוברים מפורסמים שסרחו? אולי מחווה לבמאי ההונגרי בלה טאר, אמן השוטים הארוכים, שכמה מהרגעים בסרט אכן נראים שנוצרו בהשראתו? אין תשובה אחת לשאלה הזאת, כמו גם לשפע השאלות שהסרט מציב בפני צופיו, בחוויית צפייה שנעה בין הכריזמטי לאניגמטי.
הסרט נפתח בסצנת כותרות ארוכה — הרולר עם הקרדיטים שאנחנו רגילים למצוא בסוף הסרט מופיע על ההתחלה, עם מאות בעלי תפקידים בלוקיישנים בכל העולם. זה יוצר תחושה מוזרה: אנחנו מחויבים לשבת ולצפות בחלק בסרט שבו אנחנו רגילים לקום ולצאת. אולי בעצם זו לא חידה, אלא פתרון: זה סיפור שאפשר לספר מהסוף להתחלה, כי זה הרי סרט על זמן.
