"זו הדרך שלי להתמודד עם הפחד": האמנים שמביעים את הכאב באמצעות יצירה
"זו הדרך שלי להתמודד עם הפחד": האמנים שמביעים את הכאב באמצעות יצירה
בתיאורים גרפיים של הזוועות, בקווים דקים ומינימליסטיים ובמטאפורות מתוחכמות מתמודדים מעצבים ומאיירים עם המתקפה הרצחנית בעוטף. "אני קוראת לזה שואה בצבעוני", אומרת אחת מהן
"בולמיה של חרדות", כותבת האמנית הפלסטית קרן שפילשר בכותרת לסדרת איורים צבעוניים המתארים סיטואציות מלחמה, שהעלתה בחשבון האינסטגרם שלה. "מציירת מלחמה", כותבת ורד רוז גולדמן מתחת לאיורים המינימליסטיים שלה בשחור־לבן, איורים שבהם היא הופכת רגשות לקווים. באיור עצמי של אמני הקומיקס הבינלאומיים, בני הזוג יהודה ומאיה דביר — שלקומיקס שלהם One of those days יש כ־7 מיליון עוקבים ברשתות החברתיות — נראים השניים מחבקים את ילדיהם המפוחדים, יהודה לובש חולצה שעליה משהו שנראה כמו טלאי צהוב, ומתחת הכיתוב Never again.
בשבועיים האחרונים התמלאו הרשתות החברתיות בעבודות של יוצרים: מאיירים ואמנים המביעים את תחושות הכאב והאימה והזעם שלהם לנוכח התקפת חמאס הרצחנית של 7 באוקטובר. לצדם נפתחו אתרי אינטרנט שמתעדים את היצירות כמו דיזיין דיוטי של חברת וויקס.
שפילשר, השואבת השראה באיוריה מקומיקס יפני ותרבות הפופ, אומרת ש"אין משהו שיותר מפחיד אותי מהמוות. באמנות שלי תמיד רואים את זה. זו הדרך שלי להתמודד".
עוד ב־2010 הציגה בצבע טרי סדרת ציורים "שפילשרלנד 2010" בצבעי מים שבהם נראים ילדות קשורות עירומות, דם, אונס רציחות — כל מה שקרה עכשיו. "כשאני פותחת טלוויזיה ורואה מה אנשים עברו עכשיו, אני נחרדת ממה שציירתי אז. אני קוראת למה שקורה עכשיו 'שואה בצבעוני'". שפילשר מספרת שהיא מכורה לחדשות, דולה כל פיסת מידע, מסתכלת בכל תמונה, קוראת כל סיפור, ו"הציור הוא הפורקן היחיד שלי כיום. אני מרגישה שהשואה פה ואני צריכה לתעד את זה, חייבת לזכור, להזכיר לעצמי, לקלוט ולעבד".
המאיירת והגרפיקאית ורד רוז גולדמן הופכת רגשות לקווים וגם בימים כתיקונם העבודה שלה קשורה באובדן: היא מאיירת ללקוחות פרטיים יצירות בעקבות טראומה ואובדן שחוו. כעת איוריה המינימליסטיים בשחור־לבן מתפרסמים בחשבון האינסטגרם שלה שכותרתו "מציירת מלחמה". האיור, היא אומרת, "זה הדבר היחיד שמחזיר לי אוויר לריאות ותקווה למחשבות".
בכל איור שלה מופיעה מילה אחת. פעם זו "אהבה", פעם זו "שותפות", פעם "אור" ופעם "שקט". ב־7 באוקטובר הכל עצר. חשבתי שאני אעשה משהו בשבילי, כמו מין מנגנון של התמודדות עם התקף חרדה. כתבתי אינטואיטיבית 30 מילים שקשורות למצב ומאז אני מנסה לאייר מילה ביום, בשבילי, בתקווה שזה ייתן לי חוסן רגשי ונחמה. אני מציירת את המלחמה שלי, את הכעס שלי".
אמן הרחוב והמעצב הבינלאומי, ניר פלד, המוכר בשם פילפלד, צייר דימוי של ילד המורכב כמעט כולו מחלקים אפלים, מלבד עין אחת, חיה, דומעת, מוקפת מפת ארץ ישראל הבוהקת בלבן. ""רציתי להראות שעם ישראל חזק וגם להראות את הכאב הגדול של כולנו — אבל בלי חמאס ובלי כעס. אז ציירתי את כולנו כילדים בוכים, מדממים, מפורקים. אבל העין הדומעת חיה. זה האור, זה החיים, וזה מה שייזכר".
המאייר אור יוגב מצייר סיפורים מן המציאות בצבעוניות עקבית אחידה ואלמנט חזק: את הילדים כפיר ואריאל ביבס שנחטפו עם אמם שירי בידי חמאס; את ענבל ליברמן, רכזת הביטחון הגיבורה של קיבוץ ניר עם, או שולחן האוכל בסלון של רחל מאופקים. "גדלתי בקיבוץ דן על סיפורי ההפגזות והמחבלים והמיתוס שהקיבוץ שלנו היה צריך להגן על עצמו. בגלל זה היה לי חשוב לאייר את ענבל ליברמן, והאיור של האמא עם שני התינוקות זה אימג' שנחרת לי בראש".
האמן, האוצר והאקטיביסט החברתי אורן פישר מצייר את המציאות הנשקפת מעיניו בסגנון שמזכיר ציורי ילדים, אך נעדרת ממנו נאיביות: הבתים הבוערים עם הגג האדום, הילדים הנאחזים באמותיהם ההרות, בובת הדובי שנפלה בדרך. זה יומן מלחמה בסגנון ילדותי. "הרעיון הוא לשקף את המראות והזוועות שראינו בסרטונים. הבנתי שהדרך שלי לחשוף את זה לעולם היא דווקא בשפה ציורית שמתעכלת בקלות". פישר מספר שהצליח להגיע למשפיענים עם מיליוני עוקבים ששיתפו את ציוריו. ויש גם ציורים המביעים מחאה וזעם כלפי האחראים ובראשם ראש הממשלה נתניהו. למשל, איור של נתניהו מוקף קברים עם סמל מגן דוד עליהם והכיתוב "לא היה כלום". "אני מנסה כל הזמן להבין מה הנקודה שצריך ללחוץ עליה. אני מחובר לרשתות ורואה איפה השיח נמצא. המצפן שלי הוא נתניהו שהאחריות היא שלו".
מעצבת האופנה שחר אבנט הרגישה שהיא "חייבת להוציא משהו מהנפש שלי". היא ציירה שני לבבות האחד ב־7 באוקטובר ובו נראה לב שותת דם ומתחתיו הכיתוב: Our hearts are bleeding (הלבבות שלנו שותתי דם) והשני ב־16 באוקטובר: הדם אזל ממנו, הוא נטול חיים ומתחתיו הכיתוב Our hearts will never be the same again (הלבבות שלנו לא ישובו להיות כשהיו).
