ז'אן לוק גודאר עשה לקולנוע מה שהרוקנרול עשה למוזיקה - שבר את הכלים
ז'אן לוק גודאר עשה לקולנוע מה שהרוקנרול עשה למוזיקה - שבר את הכלים
גודאר, ששינה את פניו של עולם הקולנוע והראה שסרט טוב לא זקוק לתקציב מפוצץ או שמות מפוארים, היה אחד הבימאים שהעולם הכי לא הבין - לפחות בעשורים האחרונים - כששמו הפך למפורסם יותר מסרטיו
ז'אן לוק גודאר, שהלך היום (ג') לעולמו בגיל 91, היה אחד הקולנוענים שהעולם הכי לא הבין, לפחות בעשורים האחרונים, כששמו הפך למפורסם יותר מסרטיו.
חשבו שהוא עושה סרטים נידחים ואיזוטריים, שלמעשה סרטיו הראשונים היו להיטי ענק בינלאומיים. חשבו שהוא יוצר קיצוני, שלמעשה סרטיו השפיעו על הקולנוע כולו והגדירו מחדש מה הוא מיינסטרים. חשבו שהוא רציני, אבל למעשה לא מעט מסרטיו הציגו אותו כיוצר עם חוש הומור נפלא ואנרכיסטי. קראו לו איש "הגל החדש הצרפתי", אבל למעשה הוא היה שוויצרי.
כבר קרוב ל-50 שנה שגודאר האדם עשה הכל כדי להכשיל את גודאר הבמאי, כשהוא בחר להתנתק מהעולם, להפנות עורף לתעשיית הקולנוע ולבחור בעמדות פוליטיות רדיקליות. אפילו חבריו לא נשארו בסביבה, כפי שהוכיחה אנייס ורדה בסצינה שמסיימת את סרטה "אנשים ושמות", כשהיא מגיעה לביתו של גודאר, רואה שהוא בבית, אבל הוא לא פותח לה את הדלת. יש לקוות שעכשיו, עם מותו, הסינמטקים וערוצי הסרטים יערכו מחוות לזכרו ויהיה אפשר סוף סוף להיזכר ברגעים הגדולים של הבמאי ששינה את פני הקולנוע. והוא היה אחד הבמאים האהובים עלי בכל הזמנים.
"עד כלות הנשימה", סרט הבכורה שלו מ-1959, היה להיט עצום בכל העולם, כולל ישראל. גודאר עשה לקולנוע את מה שהרוקנרול עשה למוזיקה ארבע שנים קודם: שבר את כל הכלים, ניפץ את הכללים, והראה שאפשר לעשות סרט עם אפס כסף ומקסימום גרוב. גודאר הגיע לקולנוע עם הערצה לסרטים האמריקאים דלי התקציב, שנעשו בשולי הוליווד, ועם תיעוב לקולנוע הצרפתי הבורגני שהוצג סביבו. הוא יצר סרט שמעריץ את אמריקה ומלגלג על צרפת ובדרך שובר את כל מה שהמורים לקולנוע לימדו על עריכה, צילום ומשחק.
מאותו רגע, דור של צופים ויוצרים הבינו שאי אפשר לעשות יותר סרטים כמו פעם. כל הקולנוע ההוליוודי של שנות הששים והשבעים הוא השפעה ישירה של גודאר: קופולה, סקורסזה, ארתור פן, וורן בייטי, רוברט אלטמן, דניס הופר. גודאר יצר את סרטיו בהשראת ברכט, בכך שהוא יצר סרטים מודעים לעצמם, מנוכרים וששוברים את הקיר הרביעי ופונים ישירות לקהל, וכל מי שבא אחריו כבר עשה את סרטיו בהשראת גודאר: מהאל הארטלי ועד נדב לפיד, מטרנטינו ועד סטיבן סודרברג, מפיטר גרינאוויי ועד לאוס קאראקס, מוואנג קאר וויי ועד עמוס גיתאי - השפעתו של גודאר נותרה נוכחת בתרבות הקולנוע הפופולרי והאיכותי עד עצם היום הזה, בזכות מעריציו ומחקיו.
גודאר, שלימד את העולם פשוט לקחת מצלמה ישנה ולצאת לצלם ברחוב גם בלי תאורה או סאונד, היה למעשה אסתטיקן גדול. שיתופי הפעולה שלו עם הצלם הענק ראול קוטאר יצרו כמה מהשוטים והפריימים היפים והמצוטטים בתולדות הקולנוע - בכיכובם של ז'אן פול בלמונדו, ג'ין סיברג, בריז'יט בארדו או אנה קרינה.
גודאר, שהיה למעשה הבמאי הפוסטמודרני הראשון, הראה שסרטים גדולים נשענים על סרטים גדולים שנעשו לפניהם. סרטיו נושאים תחושה של הערצה גדולה לצד פעולה של ניתוץ אלילים. הוא התייחס בהומור ובחוסר כבוד ורצינות לקלאסיקות, וניסה לשנות את תודעת העולם באמצעות הקולנוע - מעמד האשה, ג'נטריפיקציה, ניצול ומיסחור - מסרט לסרט, יצירותיו נהיו ויותר טעונות במסרים פוליטיים, שיתפוצצו לבסוף במחאת הסטודנטים של מאי 1968, שגודאר היה ממשתתפיה (הוא פוצץ את פסטיבל קאן של אותה שנה).
אחרי 1968 גודאר לקח את הקיצוניות הקולנועית שלו ויישם אותה בחייו, כשעבר רדיקליזציה פוליטית והחל לתמוך בקבוצות קצה - מהמפלגה המאואיסטית, דרך הווייטקונג ועד אש"ף - שפעלו נגד בורגנות, קפיטלים וקולוניאליזם. אמריקה, שאת סרטיה הוא כה העריץ, הפכה לאויב הפוליטי הגדול שלו. סרטיו נהיו מגוייסים, חסרי חוש הומור, והוא הפנה את גבו לחבריו הקרובים ביותר מימי כתב העת "מחברות הקולנוע". משנות השמונים הוא ניסה לעשות קאמבקים כל כמה שנים, בעודו מסוגר מהקהל והתקשורת (הוא אפילו ביים סרט בהפקת מנחם גולן). סרטיו האחרונים היו אינטלקטואליים ומסובכים, ונראו לעיתים יותר כמו מאמרי קולנוע מאשר סרטי קולנוע של ממש, ועדיין הם תמיד היו מרתקים, מאתגרים, מכעיסים וחכמים להתפקע. מדי פעם הוא חזר עם סרטים עלילתיים מוצלחים, שלא זכו למספיק הכרה בזמן אמת, בעיקר כי גודאר לא שיתף פעולה עם אף אחד, לא התעשייה, לא הפסטיבלים, לא התקשורת, ונראה שהוא מעדיף להחרים את כל העולם.
אבל היה לו כוח-על אחד: אריכות ימים. כל חבריו לימי הגל החדש מתו בזה אחר זה - טריפו, שברול, ריווט, רנה, ורדה. גודאר היה האיש שנותר אחרון. ספון בביתו בשוויץ, לא פותח את הדלת לאף אחד, מחכה להגשים בחייו את המשפש שאומר הבמאי ז'אן-פייר מלוויל ב"עד כלות הנשימה": "השאיפה שלי היא להפוך לבן אלמוות, ואז למות".
