"ילדות סכסכניות": מי בכלל צריכה בעל וילדים?
"ילדות סכסכניות": מי בכלל צריכה בעל וילדים?
הגיבורה המבריקה של הסדרה החדשה של שיר ראובן וטליה לביא, היא לסבית שמנה שגרה בדירה מתפוררת, נשענת על ההורים ולא מצפה לאהבה גדולה שתגאל אותה. היא מגלמת את השלב החדש באבולוציה של דמות "הרווקה התל־אביבית", פגיעה ופרועה בהרבה מאלו שהורגלנו לפגוש על המסך ב"פלורנטין" או ב"סיפורי תל אביב", אך כזו שדומה יותר לרווקות מהמציאות
ליהי, אחת הגיבורות של “ילדות סכסכניות” בסדרה החדשה שכתבה שיר ראובן וביימה טליה לביא, היא פורצת דרך. אבל מי שמגלמת אותה, מיה לנדסמן, היא שחקנית כה מחוננת עד שהיא הופכת כל דמות שהיא מגלמת - למקובלת. עד כדי כך שלא מרגישים את תקרת הזכוכית נשברת, את הגבול נמתח, את המחסום מוסר. זה פשוט קורה. כך בסדרה "חזרות" עם הבחירה דווקא בה כנינה ב"השחף"; כך היה כשגילמה סמלת שמנהלת רומן עם הקצין ב"המפקדת", וכך גם כעת כשהיא מגלמת את גיבורת הסדרה החדשה של HOT - רווקה לסבית, סטודנטית לרפואה, שעובדת כמפיקה בתחנת רדיו, ילדה טובה הקשורה להוריה, ובוחרת בשותפה לדירה, שהיא ההיפך ממנה כמעט בכל מובן.
ליהי היא פורצת דרך אבל גם ניצבת על כתפי קודמותיה. רווקות תל־אביביות הופיעו ביצירה הקולנועית הישראלית במשך שנים, אבל בגלגולים מוקדמים של התפתחות תודעתית: ענת עצמון, יעל אבקסיס וטלי שרון גילמו את הדמות המשוחררת, המחוזרת, הסטרייטית כמובן, והיפה מכולן. כעת, 15 שנים אחרי “האקס המיתולוגי”, הסדרה שבה היתה טלי שרון הגיבורה שיצאה עם הרבה גברים, היא הבוסית של ליהי שבה היא גם מאוהבת (והיא בתורה מאוהבת באשה אחרת).
2 צפייה בגלריה
עינת הולנד כלאה ומיה לנדסמן כליהי ב"ילדות סכסכניות". הרווקות התל־אביביות כבר לא חיות בבועה מנותקת מהוריהן וסביבתן
( צילום: אוהד רומנו)
כלומר כעת הרווקה התל־אביבית יכולה להיות לסבית ושמנה. שתי תכונות שנראה כי הגיבורה חיה איתן בשלום, עד כמה שבנות 20 חיות עם עצמן בשלום.
כשהיא שוכרת את הדירה החדשה והמעופשת שלה, עוד סמל של התקופה, היא צריכה להחליט מי תהיה השותפה שלה. האם תהיה זאת היפה, הרזה מהמכללה היוקרתית - זאת שבעבר היתה מקבלת את התפקיד הראשי בסדרה, כשלנדסמן כנראה היתה מלוהקת לחברה הכי טובה; או זאת שמתנחלת לה בדירה, ומשדרת מהתחלה כי היא שק של צרות, אבל מעניינת, מאתגרת, מסוכנת, מעצבנת. ליהי בוחרת בה - בלאה (עינת הולנד).
המתח הדרמטי בסדרה נסב על הקשר ביניהן, וגם בעלילות נוספות, ובהן גם רומנטיות. “העובדה שהדמות הראשית לסבית מסופרת כבדרך אגב”, אומרת ד”ר עלינא ברנשטיין, חוקרת ומרצה בבית הספר לתקשורת במכללה למינהל, “זאת לא הדרמה. אין צורך בפרק שלם של היציאה מהארון של ליהי, כמו שהיה בזמנו עם תומר ב’פלורנטין’”.
לא זה ולא היותה רווקה הם הדברים שמגדירים אותה. “התרחקנו מאוד מהרווקה שמחפשת להתחתן, להקים משפחה. הערך הזה, הכה ישראלי, התבטא בעבר אפילו בסדרות כמו ‘פלורנטין’ ו’הפוך’. תמיד מרחף מעל העניין ש’רווקה’ זה מצב זמני, שיש לשאוף לתקן אותו, שהיא בדרך למשהו אחר שהוא הדבר האמיתי. כאן ברור שהגיבורה מאוהבת, אבל אין לה שאיפה להקים בית בישראל, זה בכלל לא הסיפור פה”.
“רווקוּת בישראל מתפרש כהיעדר ילודה”, אומר ד”ר איתי חרל”פ, ראש מסלול טלוויזיה במכללה האקדמית של ספיר. “עד גיל מסוים זה בסדר. הגיבורות ב’ילדות סכסכניות’ אולי צעירות מכדי לדבר על רווקות תקינה ולא תקינה”, הוא אומר. “אם הן בנות 22, הן יכולות עוד לגור עם שותפות וליהנות מהחיים, אפילו ההורים לא לוחצים עליהן. אבל אם הן בנות 30 זה כבר סיפור אחר. כמו הדמות של מגי אזרזר ב’חברות’ שממציאה חתונה כי כולם מתחתנים מסביבה. או הדמות של אסי לוי שהלכה לטיפול כי היא רווקה בת 40, זהו קו עלילה שבארה"ב כשנעשה לסדרה עיבוד אמריקאי — לא הבינו מה הבעיה איתו”.
השינוי הוא טלוויזיוני, עניין של מודל. כמובן שאין זה אומר שבמציאות, אפילו התל־אביבית, לא קיימת כבר ציפייה במעגלים מסוימים שצעירות יתחתנו, ויהיו סטרייטיות.
אבל בסדרות וסרטים התקדמו הלאה. “ייצוגים טלוויזיוניים לא תמיד נותנים תמונה רחבה שקורית בכל החברה”, אומרת ברנשטיין. “אלה טענות שהופנו גם נגד סדרות אנגליות שבעצם עוסקות בלונדון וסדרות אמריקאיות שמדברות על ניו יורק. הרווקה התל־אביבית גם במציאות וגם בייצוג הטלוויזיוני שלה, היא לא בהכרח ייצוג של המדינה”.
אבל את האבולוציה של דמות הרווקה התל־אביבית שלה אפשר לראות גם בסדרות ובסרטים שהציגו את עולם הצעירים כשוקק, מיני ומשוחרר, מדמותה של אוסי (ענת עצמון) ב”דיזנגוף 99”, דרך “סיפורי תל אביב”, “הפוך”, “פלורנטין” ועד ”אהבה זה כואב”, סדרה שהיא קומדיה רומנטית, אז כמובן שהאהבה במרכזה; וכך גם בסדרה העדכנית יותר של דנה מודן, “ככה זה”, שעוסקת ברווקות תל־אביבית מאוחרת. “האקס המיתולוגי”, של סיגל אבין, עסקה במיכל גולן, רווקה תל־אביבית בת 30, שפוגשת את כל האקסים שלה כדי לבדוק אם פספסה את האחד.
בשנים האחרונות הוצגו הרווקות התל־אביביות באור מציאותי ומגוון יותר, הן פרועות ומשוחררות אבל גם מבולבלות ופגיעות. “לא פה לא שם”, סרטה של מייסלון חמוד, תיאר שלוש רווקות ערביות שחיות בתל אביב, ביניהן אחת עובדת כברמנית ואחרת כעורכת דין, ו”האחיות המוצלחות שלי” היתה על שלוש אחיות במצבים שונים בחיים, כשהאחת, נטלי, היא רווקה שחיה בדירת שותפים בתל אביב. עוד רווקות תל־אביביות עדכניות, שמשקפות יותר את אלה שבמציאות, במגוון השאיפות שלהן, העבודות שלהן, מושאי האהבה שלה, אפשר למצוא ב”איש חשוב מאוד”, “אורי ואלה” ו“חברות”. רבות מהסדרות האלה נעשו על ידי נשים, שהרגישו כי הדימוי של הרווקה התל־אביבית לא תאמה את מי שהן הכירו והיו במציאות.
לא רק שהיוצרות החלו לכתוב את הגיבורות שלהן, אלא שגם החברה וגופי השידור שינו את תפיסותיהן. “אחד מאפיוני הדמות של מיכל, גיבורת ‘האקס המיתולוגי’, היה שהיו לה הרבה מאוד גברים, עבר מלא באקסים, חלקם רציניים יותר, חלקם ׳פלינגים׳ של כמה ימים”, מספרת סיגל אבין, יוצרת הסדרה (שנרכשה והופקה גם בארה"ב תחת השם The Ex List). “את הדבר הזה ניסו מאוד ׳לעדן׳ גם בארץ וגם בחו"ל מתוך הפחד שלא יוכלו להזדהות עם גיבורה שהיתה עם יותר מדי גברים”.
נדמה שהיום לא היו כופים עידון שכזה. הייצוגים של הרווקה השתנו, אבל גם של העיר הגדולה (קשה לא להזכיר את “סקס והעיר הגדולה” בכתבה על רווקה שחיה בעיר גדולה, אבל באמת שאין כאן מקום להשוות, לא בגיל, לא במצבים ולא בדמויות. אם כבר רווקות ועיר גדולה הרי ש"ילדות סכסכניות" מזכירה את "ברוד סיטי" בפראות ובמופרעות שלהן. “הדירה שלה מתפוררת, שונה כל כך מהדירות היפהפיות שתמיד צילמו את תל אביב בהן, מאלה ששאלתם את עצמכם ‘ברצינות, מאיפה מממנים אותן?”, אומרת ברנשטיין.
באשר ללחץ של ההורים, זאת עוד התפתחות מעניינת, המשקפת את דור ה־Y שבמרכזן, אומר חרל”פ. “התלות בהורים יותר גדולה. הם תומכים כלכלית כי היום קשה ויקר יותר לגור בתל אביב. אבל זה לא רק זה. יש משהו בדור של המילניאלז שמחובר יותר להורים - הם זקוקים להם יותר. ליהי ב’ילדות סכסכניות’ כבר בשנה שלישית של לימודי רפואה ורק עכשיו עוזבת את הבית. ב’פלורנטין’ היו הורים, אבל הצעירים התנגדו להם. הם חיו בבועה מנותקת לחלוטין מהוריהם. ב’אחיות המוצלחות’, סדרה מלפני כמה שנים, הן מרגישות מופקרות כי ההורים עוזבים לטיול סביב העולם = זו טראומה בשבילן.
"’פלורנטין’ היתה פנטזיה על איך אפשר לחיות כאן כמו בחו”ל. כך גם בשיר הפתיחה: ‘גר בפלורנטין חולם על ניו יורק סיטי’. עיצוב הדמויות היה שייך לתקופה בהתפתחות הטלוויזיה. כמעט שלא היתה טלוויזיה ישראלית עד אז, אם כבר עשית סדרה רצית שהיא תיראה טוב. עכשיו היוצרים מרשים לעצמם להראות דירות עלובות. גם זאת בגרות של הטלוויזיה”.
לצד הבגרות, אומרת אבין, יש דברים שנותרו אותו הדבר. “הדבר העיקרי שהשתנה הוא כל המסביב. האינטרנט, הרשתות החברתיות: אינסטגרם, טינדר. אלו דברים שלא היו ואין ספק שהם יוצרים מציאות, אינטראקציות וחוקים חדשים לגמרי. אבל אם נשים את זה בצד, אני חושבת שהגרעין שבפנים, המהות, לא באמת השתנתה - עדיין הדבר הבולט ביותר הוא המקום המאוד חשוף ובודד. מישהי שמגיעה לעיר עם איזה רצון. רצון לגבש זהות, לגלות מי את, לחוות דברים חדשים, ולפלרטט עם המסוכן והאחר. בדבר הבסיסי הזה אין באמת שינוי”.
