הקהל צריך לזהות את עצמו בתוך הכלום
הקהל צריך לזהות את עצמו בתוך הכלום
באולם חף מתפאורה מעלה הבמאי והשחקן יחזקאל לזרוב את המחזה "האדם המיותר" על אדם שלא רוצה להיות חלק מהחיים, רק לשכב במיטה ולא לעשות כלום. "זה מתאים בדיוק למה שקרה להרבה צעירים בתקופת הקורונה"
המחזה: עיבוד של לזרוב לספר "אובלומוב" של איוון גונצ'רוב, מגדולי הספרות הרוסית של המאה ה־19. יצירה שזכתה לשבחים מבני דורו דוסטוייבסקי, טולסטוי וצ'כוב שאמר כי "כישרונו של גונצ'רוב גדול משלי עשרות מונים". המילה אובלומוביזם מתארת ברוסית תופעת אדישות בחיי החברה והפרט, חוסר מעש, בטלנות וחולמנות. הגיבור מייצג את התופעה ומתריס בעיקר נגד הצורך להיות אדם מעשי. הוא רוצה לקום בבוקר ולהמשיך לישון, זוהי תפיסה פילוסופית שסופה כיליון.
2 צפייה בגלריה
יחזקאל לזרוב (מימין) בחזרות ל"האדם המיותר". "האם כבני אנוש אנחנו מסוגלים לנטרל את השריר של ההישגיות והתחרותיות?"
(צילום: רן סלוין)
את המונח "האדם המיותר" בספרות הרוסית טבע פושקין והוא מדבר על אנשים מוכשרים שלא מממשים את הפוטנציאל שלהם. "הספר נכתב על חבר'ה צעירים שהיו אנשים מתורבתים", מתאר לזרוב, "ילדי עשירים אינטלקטואלים יודעי שפות, מלאי פוטנציאל שלא עשו כלום עם עצמם. אני חושב שזה מתאים לעולם ב־2021 ועוד יותר לתקופה של הקורונה ואחריה. דור שלם גילה את חוסר המעש ונוצר מצב שהם מעדיפים לשבת בבית ולא לצאת לעבוד. היתה תקופה שיכלו לשבת בבית והכסף הגיע מלמעלה, קצת כמו הצעירים בסיפור. אני מציב בעיבוד הנוכחי את השאלה האם יש לאדם זכות לחיות את חייו מבלי להשאיר חותם? האם היציאה מהרצף והפרישה ממעגל העבודה, מהמציאות ומחיי החברה, לגיטימיות בעולם שכולו מקדש מטרות והגשמתן? האם אנחנו כבני אנוש מסוגלים להיות חסרי מוטיבציה ולהחליט שאנחנו מנטרלים את השריר של ההישגיות והתחרותיות? הקורונה הכריחה אותנו להיות שם ומזה צמח הפרויקט".
ציטוט: "מה הערך בלהשאיר משהו אחריך? תסביר לי. מי אמר שלהיות במרוץ זה בהכרח הדרך היחידה לחיות? יש עולם שלם, פתוח ואינסופי של... כלום. כלום זוהר בשמים ריקים מתוכן ואני בתוכם, ענן חולף, משנה צורה לפי הרוח, שרק לא יפריעו לו להתפייד, פוף".
משתתפים: אלון פרידמן, שירה נאור, טלי שרון, ולדימיר פרידמן, גל פרידמן, גלעד קלטר.
הבמאי: לזרוב (47), שחקן, במאי, מחזאי, מעצב וכוריאוגרף. בימים אלה מגלם את טוביה החולב בברודוויי. יצר בתיאטרון גשר את "בכל שעה עגולה", "אליס" בהשראת ספרי לואיס קרול, "נופל מחוץ לזמן" על פי דויד גרוסמן ובהבימה את "תמונתו של דוריאן גריי". כמו כן, "שש שנים אני עובד על מיזם התרבות החדש מיצ'ה פיגה (חצי תאנה בצוענית ושם הסוס שאיתו עבדה פינה באוש) הכולל הצגות ואירועים שבהם אני מזמין את הקהל להיות עד לתהליך המחשבה והגשמת היצירה", הוא מספר. "למיזם שותפים היכל התרבות תל אביב, המפיקה יו ג'ין אי, דוד גליל ופז גלינסקי, מייסדת חברת ההפקות 'פאזה' של צבע טרי".
העבודה: להצגה מתלווה אירוע רב־תחומי: אירועים שיתחברו תמטית למה שהקהל עתיד לצפות בו על הבמה, כי לצד החוויה האינטלקטואלית והתיאטרונית לזרוב רוצה לצקת גם חוויות רגשיות. הן יקרו לפני, תוך כדי ואחרי ההצגה ובשלב זה הוא שומר אותן כהפתעה, אך מוכן לחשוף שאחד השחקנים יעביר את הקהל דמיון מודרך: "ננסה להביא את האנשים למצב שבו הם יכולים להזדהות ולמצוא בתוך עצמם את הכלום שעליו מדברת ההצגה".
על הבחירה באולם צוקר הוא אומר: "זה מקום מעורר השראה, פירוש אחר של מה שנקרא תיאטרון. אני אוהב שזה חדר החזרות של הפילהרמונית, אני אוהב שזה מתחת לאדמה, אני אוהב שעוד לא נעשה פה תיאטרון".
הבמה: רצפת האולם והקומה השנייה משמשות כבמה. השחקנים לבושים בחליפות ושמלות אדומות, שאותן עיצבה אלין לזרוב (אשתו), וברקע תתנגן מוזיקה של שוברט ויוקרן וידיאו־ארט של רן סלוין. היעדר התפאורה בולט בחלל הריק. "האולם הזה כל כך חזק ובמקרה הזה כל תוספת תפאורה תזיק. המחזה הוא על אדם שרוצה להביא את עצמו למצב צבירה של כלום, שאומר 'אני לא רוצה להיות חלק מהחיים האלה. אני לא רוצה לצאת או לבלות, אני רוצה לשכב ולא לעשות כלום, שהכסף יגיע ואני איכשהו אשרוד את הדבר הזה'. הוא כמובן לא מצליח והדבר היחיד שמעיר אותו לחיים זאת האהבה".
