ריזורט מהגהינום: על סדרת המופת "הלוטוס הלבן"
ריזורט מהגהינום: על סדרת המופת "הלוטוס הלבן"
רגע לפני שמבכים עוד חופשה מושלמת שבוטלה עקב הגבלות הקרונה, כדאי לצפות בסדרה שמציגה את המנגנון המפעיל את נופשוני היוקרה ואת מלחמת המעמדות בין האורחים הלבנים הפריבילגיים לצוות המקומי
אוגוסט, ועוד מעט החגים, ושוב מדברים על סגר שיחבל בכל התוכניות לנסוע לחו"ל לחופשה משפחתית או זוגית מרגשת. מה נותר לנו מלבד שמחה לאיד, כלומר לדמיין שאנשים שנמצאים בחופשה שלהם, נגיד בהוואי בריזורט יוקרתי, עם חופים לבנים, מי טורקיז צלולים, נופים עוצרי נשימה, חברים ומשפחה ותנאים של מלון חמישה כוכבים, בעצם רק סובלים?
לפי "הלוטוס הלבן", סדרת המופת של HBO שמוגדרת על ידי "ניו יורק טיימס" כטראומדיה (טראומה עם קומדיה), החופשה הזאת היא יותר סיוט מחלום. מייק ווייט, היוצר המחונן שלה, כבר היה אחראי למפגשים של נופשים עם צבי ים משני תודעה במימי הוואי עוד בסדרה הקודמת שלו "מוארת".
הפעם הוא יצר סאטירה מושחזת, לעתים מעיקה ואפלה, שמשוחקת להפליא, מצולמת מדהים ויש לה פסקול מידבק. היא צולמה במלון "Four Seasons" במאווי, כשהיה סגור בגלל הקורונה. הלוטוס כבר הוכתרה כ"סדרת החובה של הקיץ" על ידי "טיים", ו"הסאטירה הכי טובה על פריבילגיה לבנה בטלוויזיה כעת" על ידי "הגרדיאן". עוד נכתב עליה ב"ניו יורק טיימס": "שום כמות של פירות טרופיים לא תוכל להמתיק את מלחמת המעמדות". כי אם יש דבר ברור בסדרה הזאת, הוא שעל כל נופש או נופשת לא מרוצים יש לפחות שני עובדים של הריזורט שאמורים לדאוג לרווחתם.
הלוטוס חושפת את המנגנון שמפעיל את אתרי הנופש היוקרתיים שהם משאת נפשם של המוני נופשים בעולם המערבי. אתרים כמו הלוטוס מורכבים ממבקרים לרגע - לבנים המגיעים מבחוץ, ומאנשי המקום - תושבים מקוריים של הוואי וכן שחורים וחומים. ישנם מי שמשלמים בדולרים ואלה שמשלמים את המחיר. למעשה הסדרה היא גרסה אמריקאית טרופית ל"אדונים ומשרתים" הבריטית, רק שהאדונים כעת הם איומים, והיא מצטרפת לשורה ארוכה של סדרות HBO על עשירים מופלגים מקולקלים מ"היורשים", דרך "שקרים קטנים גדולים" ועד "היית צריכה לדעת".
בשבוע הבא (יום שני, 16.8) “הלוטוס הלבן” מגיעה לסיום (אצלנו היא מוקרנת ב־yes ,HOT וסלקום TVׂׂ), וזו הזדמנות לבחון הכללים שלפיהם מתנהל הריזורט מהגיהינום המוצג בה. אולי בפעם הבאה כשיתאפשר לנפוש נסתכל אחרת על הדברים. הנה חמישה כללים:
1. "אורחים מקבלים כל מה שהם רוצים, אבל הם אפילו לא יודעים מה הם רוצים". כך אומר מנהל הריזורט ארמונד (מורי ברטלט) לעובדת חדשה שמוכיחה חריצות ונכונות בתנאים הכי קיצוניים שיש. המפגש שלו עם העובדת החדשה, המגיעה יחד עם האורחים, מנגיד משהו כל כך משמעותי ביניהם, שבהמשך גורם לארמונד אט אט לאבד את השליטה שלו על המקום ועל עצמו. מי שמבינה את מה שהוא אמר על צורכי האורחים היא בלינדה (נטשה רותוול). שגורמת לאחת האורחות, טניה (ג'ניפר קולידג'), עשירה ומטורללת, לדחות סיפוקים וצורך דחוף במסאז' לטובת מסע גילוי עצמי רב־משמעי.
2. "האורחים פשוט צריכים להרגיש שרואים אותם". כך ממשיך ארמונד בהסבר שלו. הוא יודע את העיקרון הזה, אבל לא תמיד מיישם אותו. במפגש שלו עם שיין (ג'ייק לייסי), הנמצא במלון בירח הדבש, הוא שומר על אדיבות מקצועית אך מבליע התנגדות. תחושת "המגיע לי" של שיין, ושל כמותו, לא יודעת שובע. העיקרון המנחה אותו הוא ש"שילם ולכן יקבל" - את סוויטת ירח הדבש, את הפיצוי המתבקש, את היחס הראוי לאדם במעמדו - ואם לא יקבל הוא יקרא לאמא, וזאת גם תבוא עד לירח הדבש ותדרוש לדבר עם המנהל של המנהל. כסף מכתיב את מערכות היחסים גם בין האורחים, שם יש מקום לחוסר הבנה של היררכיות, שלא כמו בין העובדים לאורחים - שם ברורה החלוקה. בכלל, כפי שנכתב ב"אטלנטיק", תפיסת העולם הפריבילגית של המשתייכים אל המעמד הזה היא כי "יעדיפו להיות אומללים מאשר לוותר על חלק מזערי מהדברים שקיבלו".
3."חוויית 'הלוטוס הלבן' היא לא יותר ממופע קבוקי טרופי שבו העובדים הם שחקנים מתחלפים". המשרתים במשוואת האדונים והמשרתים באתר היוקרה, הם לא יותר מכלים בחוויה של התיירים. הם אמורים להעניק להם לא רק הנאה אלא מין תחושת טרנספורמציה, כאילו החופשה מיטיבה איתם, ולכן יש הצדקה לרדיפה אחר הכסף, המאפשר דברים טובים משל אחרים. אבל בסופו של דבר, כשיורדים מהבמה של הריזורט, האורחים הם תיירים, אנשים זמניים בעולם הקבוע של בני המקום. ב"תיירות פנים/קחו בחשבון את הלובסטר", הסופר האמריקאי הנודע, דיוויד פוסטר וואלאס, כותב במדויק על חוויית החופשה הזאת. "להיות תייר המונים, בשבילי, זה להפוך לאמריקאי מודרני טהור: זר, בור, חומד משהו שלעולם לא יהיה לו, מאוכזב באופן שלעולם לא יודה בו. להיות תייר המונים זה לקלקל, באמצעות הינכחוּת צרופה, את הבלתי־מקולקל, שאותו באת לחוות".
4. מה שקרה בווגאס נשאר בווגאס. הסיסמה הזאת שפרסמה את עיר ההימורים האמריקאית נכונה גם לכל חופשה, לפי "הלוטוס". אין באמת תחושה שבמסע הזה למקום הרחוק ולחוויות קיצוניות האורחים יגיעו להבנות על עצמם ועל עולמם. כל ההבטחות, החרדות, המסקנות שהתעוררו בשל התפאורה שהתחלפה והשגרה שהופרה, כנראה לא יובילו לשינוי משמעותי. גם מפגש עם צב ים, כמו שקרה ב"מוארת", שהוביל לשינוי בחייה של הגיבורה בסדרה ההיא, לא יקרה לגיבורים שלנו. העובדים מתחלפים, כמו בתיאטרון המוגזם ורב־התחפושות של הקבוקי.
5. לא לסיים את החופשה עם גופה. כלל זה אינו מוצהר בסדרה, אבל זאת מסקנה די מתבקשת וכלל אוניברסלי בסך הכל. התשובה למיהי הגופה ומי אחראי למצבה, בשבוע הבא כשהסדרה המעולה תצא לחופשה.
