אל־כאהינה סופרסטאר: מופע חדש של מור קרבסי
אל־כאהינה סופרסטאר: מופע חדש של מור קרבסי
המוזיקאית מור קרבסי מעלה מופע על מלכה יהודייה מהמאה ה־7 שהיא "אנטיתזה לנרטיב האשכנזי על אשה מזרחית"
"אמא שלי אומרת שאני שרה מגיל שבעה חודשים, עוד מלפני שידעתי לדבר", מספרת הזמרת, היוצרת והמלחינה מור קרבסי, שמשלבת ביצירתה לדינו, פלמנקו, מוזיקה אנדלוסית, פיוטים ושירת הרי האטלס. כבר 15 שנה היא מופיעה בהצלחה ברחבי העולם, ועל אלבומה הראשון "היפה והים" (2008) נכתב ב"הגרדיאן" "אחת הדיוות הצעירות הגדולות בזירת המוזיקה העולמית. הקול שלה מדהים ומשלב עדינות עם עוצמה ושליטה".
מחר (22 בנובמבר) תעלה קרבסי מופע במסגרת פסטיבל העוד הבינלאומי בבית הקונפדרציה בירושלים, שמוקדש לדמותה של אל־כאהינה, המלכה הלוחמת, הנפוצה בתרבות הבֶּרְבֶּרִית של הרי האטלס במרוקו ובמסורת השירה הנשית שנמסרה בעל פה — ה"איזראן". את הפסטיבל מנהל אמנותית אפי בניה.
"הנפש שלי מהרבה מקומות, אין לי בית אחד. ישראל היא הבית שלי, מרוקו היא הבית שלי וגם ספרד ואנגליה", אומרת קרבסי (35), הנשואה למוזיקאי והמפיק הבריטי ג'ו טיילור, שעמו גרה באנגליה וספרד, עד שהשתקעו לבסוף עם שני ילדיהם בעין כרם. "גם ארבעת האלבומים שלי מוקדשים כל אחד לפן אחר בזהות שלי — לדינו, עברית וחכתיה (הלדינו של מרוקו). בשנים האחרונות אני חוקרת את המוזיקה הנשית הברברית, שבאה לידי ביטוי באלבום האחרון 'בעיני כלה', ותמשיך גם באלבום הבא שיכלול גם שירים אישיים בעברית ופיוטים בעיבודים מודרניים".
מאיפה באה המשיכה שלך לפיוטים?
"כשהייתי בלהקה צבאית למדתי פיוטים אצל נגן העוד ארמונד סבאח כי הרגשתי שהנפש רעבה למשהו בעל משמעות. היום בדיעבד אני מבינה שהכל התחיל מסבא שלי שנפטר בשבוע שעבר. הוא אף פעם לא עזב את מרוקו בנפשו ורוחו ואפילו בלילות היה שר ומתפלל. רק כשגדלתי הבנתי שאלה פיוטים כי בתור אשה לא הזמינו אותי לבית הכנסת כמו את האחים שלי".
קרבסי כותבת את מילות השירים, חלק מהם עם אמה המשוררת שושנה קרבסי, וגם את המוזיקה, חלק ממנה עם בן זוגה. השירים עוסקים במגוון נושאים הקשורים במעגל החיים – אהבה, עבודה, געגוע, נישואים מוקדמים ופרידה מהכפר והמשפחה וטקסים שונים. היא מנגנת בפסנתר וכלי הקשה ואת תקופת הקורונה ניצלה כדי ללמוד קומפוזיציה באקדמיה למוזיקה. בעבר שיתפה פעולה בין השאר עם מארק אליהו ואבישי כהן ושרה בפרויקט של קרן "ביונד" השוויצרית לקירוב לבבות של תרבויות עם טינה טרנר. "היא אשה מדהימה, קצת כמו אל־כאהינה".
למה בחרת בדמותה של אל־כאהינה למופע שלך?
"הסיפור שלה מיוחד מאוד. זו יהודייה שעמדה במאה ה־7 בראש שבט ברברי בצפון אפריקה ונלחמה בהתפשטות האסלאם. כשרצו להילחם בה היא הושיטה יד לשלום והח'ליף אמר לה 'או שתתאסלמי או שנצא למלחמה'. היא ענתה לו 'בדתי אני אמות'. זה הזכיר לי את הסיפור של סול חגואל הצדיקה בת המאה ה־19, שהיתה נערה יהודייה במרוקו וחברתה העלילה עליה שהיא התאסלמה. המושל אמר לה 'תתאסלמי ותתחתני איתי ולא יקרה לך כלום', והיא ענתה 'יהודייה נולדתי ויהודייה אני אמות'. אז הוא ערף את ראשה. באלבום השלישי יש רומנסה שמוקדשת לה. בכל האלבומים שלי יש דמות נשית שמנחה אותי ומובילה אותי בדרך הנכונה".
מה משך אותך בסיפור?
"בארץ מתעלמים מהסיפור של אל־כאהינה כי הוא אנטיתזה לנרטיב האשכנזי על אשה מזרחית. הסיפור מציג אותה כגיבורה: לוחמת, חוזת עתידות, כוהנת שגיירה רבים מבני העם. זה כביכול גברי וכאן פחות אוהבים נשים גיבורות וחזקות. היא קצת מזכירה לי אותי — חזקה, מאמינה בעצמה ומוכנה להילחם על שלה, אבל יש בה גם את הצד הרך והאמהי שמוכן להתפשר".
