ריאיון יוצר הסרט "הקרב על משטרת שדרות": "רציתי להביא את השוטרים מזווית שלא מכירים"
ריאיון
יוצר הסרט "הקרב על משטרת שדרות": "רציתי להביא את השוטרים מזווית שלא מכירים"
הדוקומנטריסט המוערך אייל בלחסן יצר את סרטו המרשים "הקרב על משטרת שדרות" במטרה להציג באור חדש את השוטרים של שדרות, "אנדרדוגס. לא צעירים, לא לוחמים ולא בשיא כוחם". למרות זאת הם הפגינו גבורה יוצאת דופן והצילו רבים מתושבי עירם. העבודה בשדרות שוב הוכיחה לו את הפערים העצומים, ההזנחה והניתוק של הפריפריה. "שנים הדחקנו את זה. לא יכול להיות שבשדרות יסבלו ואנחנו נמשיך בחיים שלנו
חוץ. יום. שבת בבוקר, מזג אוויר שמשי. כיכר עיר מנומנמת. מישהו יוצא להליכת בוקר, נהג באוטו עם אופניים על המתלה מאחור נוסע לטיול אופניים. ברקע שומעים ציוצי ציפורים. פסטורליה. ואז בזווית הפריים נראה טנדר טויוטה לבנה עם מחבלים במדים, סרטים ירוקים לראשיהם ונשק מאיים בידיים. התחלה של סרט אימה, שכבר מוכר לכל ישראלי, וגם סצנה מהסרט התיעודי "הקרב על משטרת שדרות" של אייל בלחסן, שישודר הערב בכאן 11.
הסרט המרתק שלו משחזר בעזרת ראיונות עם השוטרים שהיו במקום ומודל של תחנת המשטרה, את הקרב שהפך לאחד המיתוסים המכוננים של 7 באוקטובר. 27 השעות של הלחימה של מעטים מול רבים מפורטים בשלב אחר שלב בסרט. הם כוללים את הרגע הנורא של שתי ילדות לכודות באוטו עם מבוגרים ירויים, שהאחת שואלת את השוטרים שמגיעים לחלצן: “אתם של ישראל?”. "משפט שיישאר לנצח", אומר יוצר הסרט בריאיון איתו לקראת השידור. הסרט מסתיים בהחלטה הדרמטית להרוס את התחנה מחשש להתבצרות מחבלים נוספים בה.
חמאס סימן את תחנת שדרות כיעד מרכזי שעם כיבושה תיפול העיר לידיהם. כ־60 מחבלים חדרו לעיר ופרצו לתחנת המשטרה שבה שהו אז עשרה שוטרים בלבד. "כולם לא אנשים צעירים או מיומנים בלחימה, לא הכי אתלטיים בעולם", אומר בלחסן. "שוטרים שאתה פוגש ביום־יום, עם ההוצאה לפועל, או שוטרי סיור. אלה הגיבורים האמיתיים של הסרט". הגבורה שלהם מתעצמת וכך גם החיבור הרגשי אליהם שהולך וגובר ככל שמתקדמת הצפייה. הם מצולמים זמן קצר אחרי האירועים, כשהם מתארים מה קרה ונראים בזמן אמת מכל המצלמות הפזורות במרחבים הציבוריים: ממצלמות הגוף של השוטרים, דרך מצלמות העיר והטלפונים הניידים. "זאת הפשיטה הכי מתועדת בהיסטוריה", אומר בלחסן.
אחת מהם היא בר מנשורי, קצינת שיטור וקהילה, תושבת ניר עם, שהיתה במשמרת לילה. הם אספו לתחנה "בחורה דתייה שיכורה", לדבריה. בחמש בבוקר חזרה הביתה. "רצינו להבהיר במה לרוב השוטרים האלה מטפלים", מסביר הבמאי. "הבעיה הכי קשה שהם נתקלים בה היא אלימות בתוך המשפחה". או כמו שאומרת רפ"ק מאלי שושנה, מפקדת התחנה, שהגיעה לעבוד בחג: "נבוא למשמרת למות משעמום". מצמרר לשמוע את זה במרחק הזמן.
בשעה 6:30 בבוקר, בתפר בין משמרת הלילה למשמרת הבוקר, כאשר רק קומץ שוטרים נמצאים בתחנה, תוקפים אותה 25 מחבלי נוח’בה חמושים ברובים, רימונים ומטענים. השוטרים מתבצרים בגג התחנה ומשם מנהלים קרבות במקביל לניסיונות חילוץ של כוחות נוספים. אביעד עכא, שוטר תושב העיר, קורא במכשיר הקשר "מחבלים בתחנת שדרות" שלוש פעמים, "שלא יחשבו שזה תרגיל", הוא מסביר בסרט.
"אווירה של צ'רנוביל"
בלחסן הוא יוצר דוקו מוערך בין הסרטים שיצר "על החיים ועל המוות", ו"נחשון וקסמן". הוא מרבה לעסוק בסרטיו בפריפריה החברתית — לפני יותר מעשור יצר את הסדרה המצליחה "לוד: בין ייאוש לתקווה" ולאחרונה את "צדק צדק תרדוף" על בית משפט קהילתי שמשקם עבריינים. אל סיפור של הקרב בשדרות הגיע בעקבות פניה מהתאגיד "הבנתי שזה חיבור של אנדרדוג עם אנדרדוג — שדרות ושוטרים. רציתי להביא את השוטרים מזווית שלא מכירים. בזמן העשייה הבנתי כמה יש כאן אתוס של גבורה — נצ"מ תומר אלדר ממג"ב ואמיר כהן הממ"ז הם לוחמים, אבל כל השאר שהיו בתחנה לא היו בשיא כוחם והם נקלעו לסיטואציה הזאת. קפצו בראש. זה הרשים אותי מאוד".
כשבועיים אחרי הפשיטה התחיל לצלם. "היתה אווירה של צ'רנוביל", הוא נזכר. "העיר היתה יתומה. אנשים פחדו לעלות לביתם כדי לקחת חפצים כי חששו שיש עוד מחבלים בבתים. הם עזבו בכזה חיפזון שנשארו דברים על שולחן האוכל. אנשים פשוט נמלטו. פחד נוראי.
"בפעם הראשונה שלי בשדרות, צילמנו מגג של בניין את התחנה ההרוסה. פתאום היה 'צבע אדום'. זה כורז בקול אדיר. נדבקתי לקיר. יש לך זמן של אפס עד 15 שניות להגיע למרחב מוגן. שומעים רעש חזק. התושבים כבר מומחים, ואומרים לי: 'זה מיירט, תהיה רגוע'. כולם דוקטורים לענייני טילים, רקטות וירי. יש מיגונית על כל מטר בשדרות. מול תחנת המשטרה יש מיגונית, אבל אני לא משוכנע שאם הייתי ברחוב הייתי מספיק להגיע אליה. יש פער גדול בין אנשי המרכז לשדרות, ולכן כל תושב המרכז חייב להגיע לשם. אחרי כמה חודשים, כשהתושבים כבר חזרו כי הבטיחו להם כל מיני מענקים, הם אמרו לי: 'אתם לא מבינים מה אנחנו עוברים'. אחת סיפרה שיש לה ילד בן 5 שנולד במאי, ושהיא מעולם לא חגגה לו יום הולדת, כי כל פעם היה סבב. 'אתה מרשה לילדה שלך לרכוב על אופניים?', שאלה אותי אחת התושבות, 'כי אני לא. אני מפחדת. אם יהיה 'צבע אדום', איפה הוא יהיה? איפה אני אהיה?’. אנחנו לא מבינים את זה.
"כולם נפגעו ב־7 באוקטובר, בקיבוצים כמו בשדרות ובאופקים. הזוועה לא היתה סלקטיבית. הפריפריה החברתית סובלת מחוסר השקעה הן מצד ממשלות הימין והשמאל. יש לי רצון שהפריפריה תפגוש את המרכז, שיפגשו את האנשים המקסימים של המרכז, כי ברגע שפוגשים אותך יש הבנה, יש קשר. אחת הבעיות הגדולות של החברה הישראלית היא הסגרגציה. אני נולדתי בבני ברק, גרתי עם חרדים ועם חובשי כיפות סרוגות. בעבודה שלי על הסרטים והסדרות בלוד ובדרום ראיתי את ההסללה המאוד גדולה. תקרת הזכוכית היתה ברורה. זה מעציב אותי וזה בוער בי.
השוטרים האלה הצילו רבים מתושבי שדרות. המינימום זה לכבד אותם, לחזק אותם, לתת להם את הכוח לחזור. אחרי שראו את החברים שלהם מתים לנגד עיניהם, כמעט כולם חזרו למשטרה"
"תמיד אני אומר שחבר'ה מהמרכז צריכים להחליט עם מי הם מתחתנים — עם החרדים, המתיישבים או הפריפריה (זה דיון פנים־יהודי, כמובן שהערבים בישראל צריכים להיות שווים מכל בחינה). המרכז הוא לא הרוב, לכן הכי מוסרי והכי נכון הוא החיבור עם הפריפריה. מי שמגיע מהמרכז לפריפריה רואים את ההבדלים העצומים שיש שם בתחום החינוך והרווחה, הבריאות, הדיור והדיור ציבורי. כדי להבריא את החברה הישראלית אנחנו צריכים להיישיר מבט לאנשים האלה ולהושיט יד.
"הטענות הן לדרג הפוליטי. עשו לתושבים כל מיני אמצעי מיגון, אבל האם העניקו להם ביטחון? לא. שדרות היא עיר יפה, עם מדשאות ופארקים. אבל מרכזי החוסן שם גדולים במיוחד כי צריך לטפל באנשים. יש שם פגועים רבים. שנים על שנים שהדחקנו את זה. לא יכול להיות שבשדרות יסבלו ואנחנו נמשיך בחיים שלנו".
מה באשר לאנדרדוגס שהם השוטרים? בזמן שצופים בסרט שלך נדהמים מגבורתם, באותו יום שומעים על שוטר שעוצר אוהד במשחק כדורגל כי לבש חולצה שמעליבה את השר לביטחון לאומי.
"שוטרים מהדרגות היותר נמוכות פשוט מנסים לעשות את עבודתם. לא תמיד זה מסתדר. ב־39 שבועות של הפגנות בצומת שער הנגב נגד ההפיכה המשטרית היו יחסים טובים בין השוטרים לתושבים. אלה אנשים שמכירים אחד את השני. המשטרה, כמו כל המערכות, סובלת מהיעדר תקציבים, ואנשים טובים עוזבים. אלה אנשים שבאמת החוק לנגד עיניהם. אבל בנוסף לתקציבים שירדו, הכל נהיה פוליטי. במשך שנים לא היה לחץ פוליטי. שרי משטרה מיעטו להתערב במינויים ובמדיניות, אני מניח שזה לא היה סטרילי, אבל לא שמעת על התערבות כזאת בוטה כמו עכשיו. כמעט כל דבר עובר דרך הדרג הפוליטי במקום שיוחלט על ידי המפכ"ל. ניצבים עוזבים, יש לזה סיבה. אני מבין מהשיחות איתם שהם לא רוצים פוליטיקה, הם רוצים להיות שוטרים. השילוב של מיעוט כסף והתערבות מאוד מאוד גסה בשנה האחרונה מוביל לתוצאה הזאת".
2 צפייה בגלריה
שוטרי שדרות משחזרים את הקרב בסרט. מימין: בר מנשורי, שלומי לוי ורטהיים ושמעון פורטל
(צילומים: עודד קירמה)
לטקס הוקרה לגבורת שוטרי המחוז הדרומי לא הגיע השר לביטחון לאומי.
"זה נורא ואיום. השוטרים האלה הצילו רבים מתושבי שדרות. המינימום זה לכבד את האנשים האלה, לחזק אותם, לתת להם את הכוח לחזור. אחרי שראו את החברים שלהם מתים לנגד עיניהם, כמעט כולם חזרו למשטרה. אנחנו לא עוסקים במהות ובמחדל. זה המצב".
הערב אמור להיות עוד טקס ממשלתי.
"טקסים הם טקסים. צריך לדבר על 7 באוקטובר ולא על טקסים".
"נמנעים לדבר על פוליטיקה"
בשיחות שהיו לך עם השוטרים הם מרגישים את המחדל את ההפקרה?
"הם לא יגידו. השוטרים כל כך נמנעים מפוליטיקה ונמנעים מהאשמות. אני מניח שאם היתה לנו שיחה לא מצולמת היו עולים דברים. הם מפחדים נורא מתקשורת. אנחנו בעידן שבן אדם נמדד לפי מה שהוא אומר ולא מה שהוא עושה. אני מכיר לא מעט אנשים שנמצאים במשטרה שיש להם בטן מלאה. אבל הם לא יכולים לדבר.
"ובאותו עניין, הפיכה משפטית תרסק את החברה הישראלית. צריך תיקונים במערכת המשפט", אומר מי שעוקב אחריה מקרוב, "אבל זה הרס של הדמוקרטיה הישראלית, של מדינת ישראל".
בלחסן מתייחס לסרט הזה כאל שליחות. "כל מי שעסק ב־7 באוקטובר, תורם לזיכרון הקולקטיבי, מספר לעולם מה שקרה ומנציח את האנשים הגיבורים האלה", הוא אומר ומוסיף הערה על תאגיד השידור הציבורי. "התאגיד הוא מתנה לציבור. הבינו שם את החשיבות של הדבר הזה ושלחו יוצרים לאופקים, לשדרות, לקיבוצי העוטף ולנובה. רק טלוויזיה ממלכתית שמונעת מערכים ומחשיבות הרקורד ההיסטורי עושה דבר כזה. לא היינו מקבלים את זה בשום מקום אחר. זה לא לחם ושעשועים. שנים נלחמנו שתהיה במה ליצירה דוקומנטרית, כי זה לא מותרות. אלה שמאיימים בסגירתו שיפסיקו עם דברי ההבל האלה. יש כל כך הרבה סיבות שהתאגיד יישאר אבל הסיבה הכי מובהקת היא מה שרואים כעת שעשו לציון 7 באוקטובר".
