"מה שהכי חסר לי בחיים זה אהבה וזוגיות"
"מה שהכי חסר לי בחיים זה אהבה וזוגיות"
הסופרת אילנה ברנשטיין כבר חשבה להקדיש את הרומן הבא שלה להזדקנות, אבל התחרטה. היא לא מתגעגעת לכלום, היתה רוצה להיות האסיסטנטית של אוסקר וויילד, רוב השריטות שלה קשורות בכביסה, אין לה קליקה ספרותית, קניות גורמות לה רגשי אשם, יש לה המון תלונות על מכשירים ביתיים והמוח הוא בעיניה הדבר הכי סקסי, אבל גם בראד פיט
אילנה ברנשטיין
• גיל: 64
• מקום מגורים: תל אביב
• מצב משפחתי: גרושה + 3
• סופרת ועורכת, לאחרונה יצא ספרה "חמתו של תמוז" בהוצאת כנרת. זוכת פרס ספיר (2019) על "מחר ניסע ללונה פארק" (כנרת). מלמדת בכיתת אמן בתואר שני בספרות באוניברסיטת בן־גוריון וסדנת רומן בבית ספר לכתיבה "המגירה"
איפה אנחנו תופסים אותך?
"קרובה למזגן. בבית. זו תקופה שאני לא מלמדת וסיימתי לערוך ספר אז אני פנויה לעצמי ולכתיבה שלי. זה תמיד מתחיל בתהליך דגירה".
איך ואיפה את שותה את הקפה שלך?
"בהתאם לתנאים בבית. אבל אם מישהו יגיד שראה אותי בקפה 'נונה' או 'תולעת ספרים', גם זה יהיה נכון".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"לא בירה ועם אוסקר וויילד. עם כל המטענים הפמיניסטיים רציתי נורא לבחור באישה, אבל הגעתי למסקנה שוויילד הוא מעבר למין או למגדר ולמעשה הייתי מוכנה להיות האסיסטנטית שלו, המגיהה שלו, או זבוב על הקיר בביתו. הוא אדם יוצא דופן שהקדים את זמנו בכל כך הרבה מובנים. אדם שאומר שהיה רוצה להתאים את החיים שלו לצבע החרסינה שלו הוא אדם יוצא דופן. אני לא מאמינה במוזה אבל אוסקר הוא מוזה מהלכת".
על מה את עובדת עכשיו?
"כשסיימתי לכתוב את ספרי האחרון ‘חמתו של תמוז’, חשבתי שאני רוצה לכתוב ספר שברקע שלו תהיה הזדקנות. ישבתי על זה והגעתי למסקנה שזה מוקדם לי מדי להתעסק בנושא הזה. אין לי אמונות טפלות, אבל אם יש אחת, היא קשורה בטקסטים. אני ממש חושבת שטקסטים הם נבואות שמגשימות את עצמן. אז אני לא רוצה לכתוב על זקנה אלא על אהבה — יש לי שלדים, סקיצות וחצי מחברת מלאה בכיוונים".
מה השריטה שלך?
"רוב השריטות שלי קשורות לכביסה. אני לא יכולה, למשל, להתחיל את היום אם ארון הכביסה מלא".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"'אל תחכי לנסים'. אני אמרתי לעצמי. מהר מאוד הבנתי שהדברים לא מגיעים אלייך, אלא את צריכה לגרום להם לקרות. לא לשבת בחיבוק ידיים. בילדותי הייתי ביישנית עם כל מיני קשיי תקשורת, לא קליניים, ובתחילת שנות ה־20 שלי הבנתי את זה".
איך את אוהבת להעביר את שישי בצהריים?
“הימים איכשהו איבדו את המשמעות, וזה נובע מהעובדה שאני כותבת. כתיבה זו עבודה רציפה שיש בה הפסקות מדי פעם: קמים לקפה, לסופר, לסרט, אבל זה לא נגמר. בצעירותי היה נהוג לעשות סיבוב ברים בצהריים, היינו מתחילים בהודגה בלונדון מיניסטור. דן בן אמוץ ישב שם ופלירטט איתי, לא משהו ייחודי לי, ושאל אם אני לפני הבגרויות. כשאמרתי שאחרי, הוא בתנועת ביטול אמר 'יופי, את מבוגרת מדי' ובזה נחלצתי מהמטרד הזה. כשנולדו הילדים היו ריבים מי ינוח בצהריים והיה המנהג של קריאת עיתוני השישי, היו המון עיתונים. היום אני מכינה את ארוחת הערב לילדים שמגיעים".
איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?
"כוחות־על מוערכים מדי. אם בכל זאת לתת תשובה, אז הייתי רוצה להבין מה באמת בעלי החיים חושבים עלינו".
באילו נסיבות יוצא לך לשקר?
"אני כותבת פיקשן, בדיון. סופרים הם שקרנים".
מי בעינייך האדם הכי סקסי?
"שאלה מכשילה. אם אני אגיד שהמוח הוא האיבר הכי סקסי זו תהיה חצי האמת כי בראד פיט יהיה החצי השני. אני בטוחה שיש לו מוח. אבל המוח של ניטשה בתנאים מסוימים יכול להיות סקסי. אנשים חושבים ואנשים מצחיקים הם מאוד סקסיים, בגילאים המבוגרים נורא קשה לחשוב, לא הרבה אנשים מתבגרים באופן סקסי".
למה את מתגעגעת?
"אני לא מתגעגעת. אני לא חושבת שהיה טוב יותר ואין לי שום נטייה לנוסטלגיה או אידיאליזציה של העבר, זה אפילו מסוכן במידה. הרי לא באמת היה יותר טוב בעבר. הגעגוע הוא אולי לחיים שהיו לפני שהזמן השחית אותם. כשהיינו צעירים".
איפה הכי היית רוצה לגור?
"באיטליה. למעשה, בתוך גלויה מצועצעת משנות ה־50. מקום אסתטי, מטופח, שאין בו תמ"א 38 ושהבניינים שורדים מאות שנים בלי שאף אחד רוצה להרוס אותם. מקום שאין בו כרישי נדל"ן שאומרים שהבית שלי, שנבנה ב־1950, הוא אתר ארכיאולוגי".
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"להרגיש יותר שייכת. לא להרגיש זרה, אאוטסיידרית, גולה חברתית. הייתי רוצה להיות פחות פגיעה. לפעמים אני מרגישה שאין לי השכבה החיצונית של העור וזה דורש המון תחזוקה: אימון אישי, דיבור לעצמי. גם בתוך עולם הספרות, אני איכשהו לא באמת מצליחה להרגיש שאני שייכת לקבוצת הסופרות, אין לי חבורה. אני מרגישה מאוד מחוברת לישראל, מצד אחד, כי נולדתי פה ואני כותבת בשפה, ומצד שני, מרגישה ממש זרה בגלל המצב הפוליטי, בגלל היעדר נורמות התנהגות ומצב התחזוקה וחוסר האסתטיקה, בעיקר הלכלוך, בקיץ מרגישים את זה, העיר מסריחה".
על מה יש לך רגשות אשם?
"כשאני קונה דברים שאני לא צריכה אני מרגישה שביצעתי פשע נגד האנושות. חלק מזה בגלל משבר האקלים"..
מה את מחשיבה כהישג הכי גדול שלך?
"שהצלחתי לגדל בעולם אינפנטילי, מרושע, ציני, פשיסטי שלושה ילדים מאוד שונים שהמשותף לכולם הוא שהם אנשים טובים, גם לעצמם וגם לסובבים, רגישים ונדיבים".
מה מפחיד אותך?
"רוע, אלימות וטיפשות. אולי זה יישמע מוזר אבל גם ללכת ברחוב נטוש בלילה מאוד מפחיד אותי, וזה מצער אותי שזה מפחיד אותי ואת הבנות שלי ולא את הבן".
מה עושה אותך מאושרת?
"כשאני גומרת לכתוב זו תקופה נהדרת. בין סיום הכתיבה לצאת הספר יש פרק זמן של התרוממות רוח אחרי המאמץ הגדול אבל זה לפני שנחשף לעיניים אחרות. זה צונח מיד כשהספר יוצא כי נכנסות החרדות של ההתקבלות, ואם יאהבו או לא".
מה הכי חסר לך בחיים?
"אהבה וחברות ביחד. זוגיות כמו שאוהבים לקרוא לזה היום. חסרה לי חברות ותשוקה ואהבה, אדם שיהיה לידי ואני אראה אותו והוא אותי".
מה את מחשיבה כנכס היקר ביותר שלך?
"הדירה שלי בתל אביב. אני לא יכולה לחשוב על שום נכס חומרי, רגשי או אינטלקטואלי שעולה על זה".
מי האמנים שהכי השפיעו על יצירתך?
"בספרות: אלפרידה צ'ורדה, אלפרידה ילינק, תומס ברנהרד, וויליאם פוקנר וטוני מוריסון. במוזיקה: בוב דילן, לו ריד, לאונרד כהן וקונצרטים לכינור וצ'לו.באמנות עד גיל 30 ציירתי וחשבתי שאהיה ציירת. אני אוהבת את כל אסכולת ניו יורק, פרנץ קליין, ג'קסון פולוק מארק רותקו".
אם לא היית סופרת מה היית עושה?
"אובדת עצות. אחת הדרכים הנהדרות זה לראות את החיים דרך הכתיבה. אני חושבת שהייתי נשארת בתחומי השפה, אולי בבלשנות או כחוקרת תרבות. הבן שלי אומר שהייתי מעצבת תעשייתית בתחום הדומסטי, כי כל הזמן יש לי תלונות על המכשירים בבית שלא מתוכננים טוב".
