"המקום הזה אמר לי ללכת להזדיין או למות למענו, ושלח אותי לדאוג בעצמי לעסק"
"המקום הזה אמר לי ללכת להזדיין או למות למענו, ושלח אותי לדאוג בעצמי לעסק"
עידו פיינר, הבעלים של "עמק בראסרי" ו"רוברטה וינצ'י", ואחד השפים המצליחים, המקוריים והמוכשרים בארץ, מעולם לא חשב לעזוב את ישראל. אבל אירועי 7 באוקטובר ושלושה חודשי מילואים שבהם הרגיש כברווז במטווח שינו את דעתו. "אני שונא את זה שאני צריך לפתוח את המסעדות, אני רוצה לעבור לחו"ל", הוא אומר בריאיון נוקב שמשקף את תחושתם של עצמאים רבים
על הדלת בכניסה למסעדת "עמק בראסרי" בצומת העוגן שבשרון מודבקת המדבקה הצהובה עם הכתובת Bring them home now. היית חושב שהקריאה הזו תהיה בקונצנזוס. אבל מתברר שיש לקוחות שמפריע להם שמערבבים פוליטיקה במסעדה (כאילו שזה עניין פוליטי). את הסיפור הזה מספר לי השף עידו פיינר שחזר אחרי כמעט שלושה חודשי מילואים בגבול הלבנון לעשות מה שהוא יודע הכי טוב (חוץ מלטעון פגזים).
בגיל 36 נחשב פיינר לאחד מטובי השפים בארץ. הוא החל את דרכו במטבח בגיל 16 במסעדת "מול ים" היוקרתית, הפך לסו־שף שלה, הקים מסעדה נפלאה אך קצרת ימים בשם "גאריג" בתל אביב ובשנים האחרונות הוא בעליהן, יחד עם רז אלמוג, של שלוש מסעדות: "רוברטה וינצ'י" האיטלקית הנהדרת בפרדס חנה, "רוברטה בורגר" בהרצליה ו"עמק בראסרי".
ב־7 באוקטובר בשעה 12:00 פיינר כבר היה בדרכו לצבא, רק עכשיו שב למסעדה. לבינתיים. כי בכל רגע יכולים לקרוא לו שוב. והוא ילך. "אני מת שלא יחזירו אותי ואם אגיד למפקד שלי 'שחרר אותי, אני לא יכול יותר' — הוא יגיד לי 'לך', אבל אני לא יכול. לא מסוגל".
הלכת כי קראו לך?
"קיבלתי צו 8. אבל שנה לפני כבר הייתי אמור להשתחרר בגלל שתי פריצות דיסק, רק שכנראה לא באמת רציתי להשתחרר".
'הוא לא רוצה להשתחרר", מוסיפה שי, זוגתו, שנוכחת בשיחה. "זה אבא שלי אשם", עידו אומר, "הוא חינך אותי שטוב למות בעד ארצנו. הבית שלנו הוא בית של ניצולי שואה. כזה שאומרים בו ש'אם לא היתה לנו ישראל — לא היה שום דבר'. אני טבח. מגיל 9 כבר ידעתי מה אני רוצה לעשות ומגיל 16 עבדתי ב'מול ים'. הייתי על המסלול של לא לשרת בצבא וללמוד באמריקה בישול. ואז חודש לפני התחילה מלחמת לבנון השנייה ואחד ההרוגים הראשונים היה טייס שהכרתי את אחותו. אז הלכתי לתותחנים".
הוא מספר שהיום הראשון, של השבת השחורה, היה הכי מפחיד, "ועוד לא קרה שם כלום. חושך, אנחנו על הגבול, חשופים מדי וקרובים מדי למטרה בשביל תותחנים. ולמה אני שם? כי צריך גם ברווזים. הצבא מקריב אותנו. בסוף אני חייל טיפש. בטוח יש קצינים חכמים ממני ומקבלי החלטות אבל בראייה הצרה שלי כחייל פשוט לא שם היינו אמורים להיות".
אני לא מבין, אתה רוצה למות? הרגע קראת לעצמך ברווז במטווח.
"אני אסביר לך מתחום אחר. בעברי שיחקתי כדורסל, הייתי קלע בינוני. אבל בחיים לא העברתי ממני את הכדור בזריקה מכריעה, אף שאני יודע שיש טובים ממני. וככה זה בחיים שלי בכל מקום. אם יש זריקה מכרעת — ימות העולם, אני לוקח אותה. ככה זה אצלי במטבח, וככה זה גם בצבא".
אתה ציוני?
"אני חונכתי על זה, אבל אני מקווה שאת הבנות שלי אגדל אחרת — שהן צריכות לדעת שהן חיות רק בשביל עצמן".
כשהוא נשאל באיזה מצב מצא את המסעדות כשחזר, הוא משיב ש"קודם כל, לא מצאתי את עצמי כי הראש שלי עוד לא במסעדות. הוא לא בשום מקום. אני לא מספיק חייל, אני לא מספיק שומר על העסקים שלי, אני לא מספיק בעל לאשתי, לא מספיק אבא לילדות שלי. הכל חרא".
למה הכל חרא?
"בהתחלה הכנו פה אוכל לחיילים אבל אחרי חודש וחצי כבר לא יכולנו לממן את זה יותר. וחוץ מזה יש שכר דירה ומשכורות וחשבונות, ולא יכולנו יותר. אז החלטנו לפתוח. ברוברטה וינצ'י יש לי שקט כי ירון מלכה, השף בפועל שם, הוא מלך. והמצב שם די חזר לעצמו. בבורגר אנחנו גם בדרך חזרה. ופה בעמק, אנחנו ב־30% תפוסה ופעילות, אבל לקחנו הלוואות כדי לייצר שקט וביטחון לעסקים. ייקח לי חמש שנים להחזיר את זה במקום שנה. אם קודם הייתי ממונף באיקס, אז היום אני ממונף בחמישה איקס — הלכנו אחורה כלכלית והמדינה לא תהיה שם כדי לעזור לנו. וזה לא נגמר. להערכתי, תהיה גם חזית צפונית ויהיו עוד סגירה או שתיים".
איך חוזרים בכל זאת?
"אני אומר לך דוגרי, אני שונא את העובדה שאני צריך לפתוח את המסעדות, אני לא נהנה מזה, קשה לי לארח, לא כי קשה לי לראות אנשים נהנים, אלא כי אני בעצמי לא נהנה יותר כרגע. וברגיל אני מאוד אוהב לא רק לבשל אלא גם לארח. זה בדם שלי. אני אוהב לחבק לקוחות — אבל עכשיו אני כעוס, עצוב ופגוע. לרוב אני הולך לישון מסופק וקם עם חיוך, כרגע אני קם בבאסה. אני מאוד כועס על מה שקרה פה ושונא את העובדה שאני לא יכול לקחת את הזריקה שתכריע — שכלום לא בידיים שלי".
מה אתה, הרמטכ"ל?
"לא. אני עידו. אבל אני חושב שמרמים את כולנו. אנחנו האזרחים במשבר אמון גדול מאוד מול המדינה ותפקידנו להציל אותה. כי המדינה לא היתה שם בשבילנו ב־7 באוקטובר. בגלל זה אני כועס. כמו שכעסתי בהפיכה המשטרית. ויותר כמובן. זה הבית שלנו. אין כמו הבית — ואנחנו צריכים להציל אותו. אנחנו".
שי, זוגתו, מתערבת שוב: "יש לי שני אחיינים שם. בעזה. אחד נפצע. והכל התהפך". יש לה דמעות בעיניים עכשיו.
לא כעסת עליו שהוא הולך למילואים?
"לא. אבל בכיתי", היא אומרת. "אני מקווה שאחרי הדבר הנורא הזה, יהיו פה אנשים טובים שירימו את זה מחדש, ויעשו פה משהו טוב יותר. כי אם לא, מה יהיה כאן עם אנשים כמונו, אלה שמניעים את הכלכלה? אנחנו נלך".
כשפיינר נשאל אם הוא לא מעסיק את עצמו, כרבים אחרים אחרי 7 באוקטובר, בשאלה מה לעזאזל הוא עושה כאן, הוא משיב ש"היו לי הרבה הצעות ללכת מפה. החלום של שי מאז שאנחנו יחד, זה שנעשה ניסיון בחו"ל, ואני אמרתי 'בחיים לא'. אבל עכשיו אני רוצה. היום זו הפעם הראשונה שאני אומר לך שאני אעשה הכל, אבל הכל, כדי שברגע שהעסקים שלי יהיו מספיק חזקים, והמנהלים שלי ירגישו מספיק ביטחון — אוכל להבין איך אני נותן לשתי הבנות שלי קרקע טובה יותר ולעוף מפה.
"תראה, אני לא יודע להגיד לך אם זה יהיה לשנה ואז אגיד 'אח, אין כמו הארץ', ואחזור, עם הזנב בין הרגליים. לא, אני אחזור עם ראש מורם ואגיד 'איזה כיף שאני חוזר לארץ שאני אוהב'. אבל היום אני שונא את הארץ הזאת, את המקום שאמר לי ללכת להזדיין או למות למענו, ואז שלח אותי לדאוג בעצמי לעסק שלי. כרגע אני לא רוצה לחיות פה. אני מקווה שאם באמת אלך מפה, אחזור אחר כך ואגיד 'אין לנו ארץ אחרת'. אני מאוד אוהב את הארץ. את האנשים, את הנוף, את האדמה, את האוכל. אנחנו הרי מחוברים כבר שנים לאדמה, לחקלאים, מגדלים בעצמנו ירקות".
בסוף, ובהתחלה, כמו שאפשר להבין, פיינר הוא טבח. הוא רוצה שתאכל ושיהיה לך טעים. הוא מציע לי שניצל עגל ואוי, כמה שהשניצל טעים, והבף בורגיניון, והכרוב המטוגן ("במקום חלת בצל עשינו את זה מכרוב") וממרח כבד העוף עם הטוסטים הקטנים, והסברינה עם הגראפה של ג'וב מיוליוס. וכמה הכל נעים. וכמה עצוב יהיה אם הוא באמת ילך מכאן וישאיר אותנו כאן בלעדיו. וכמה הרצון שלו לעזוב מובן. כי כן, גם פיינר, כמו רבים וטובים, מרגיש ואומר שהפקירו אותנו. בלי מתווה לעצמאים כמוהו, בלי תשובה להפסדים שספג ועוד יספוג עוד שנים מעכשיו לדבריו, בלי הסבר לאיך תיגמר המלחמה הזאת. בינתיים פיינר מוזג עוד כוס יין ומחייך חיוך קטן, מקסים ועצוב. אני מחבק אותו ומתפלל, כמוהו, כמו כולם, שבסוף, בכל זאת, יהיה טוב.
