אלונה רודה: "אני שונאת קורקינט אבל לא באתי לחנך"
אלונה רודה: "אני שונאת קורקינט אבל לא באתי לחנך"
בסגרי הקורונה גילתה האמנית הישראלית הבינלאומית אלונה רודה תוכנת גיימינג ואיתה יצרה עיר לילית קסומה, ריקה מאנשים שבה אורות החניה, המכוניות והקורקינט קיבלו חיים עצמאיים. "כשאני רואה חושך אני נכנסת אליו", היא אומרת, ומסבירה למה גם תאורה היא עניין פוליטי
העיר הלילית קמה לתחייה בתערוכה הנפלאה City Dummies של אלונה רוֹדֶה בגלריה רוזנפלד. זוהי עיר שוממת וקסומה שבה מככבים קורקינטים, אורות ועמודי תאורה, כספומטים ועמודי חניה, מצלמות רחוב ורחפנים. עיר נטולת אנשים, מלאכותית, שנבנתה כולה במחשב, ועם זאת נראית מציאותית להפליא.
״זה מאוד פוסט־קורונה, תוצר של מה שהיה בשנתיים האלה בגרמניה״, אומרת רודה החיה בברלין בעשור האחרון. ״הסגרים נמשכו הרבה זמן, זה שיבש הכל. אבל היתה תמיכה ממשלתית ונוצר מצב מוזר, שכאילו עוזרים לך לשרוד אבל אתה לא יודע למה. כך הפרויקט נולד״.
זהו שינוי משמעותי ביצירה של רודה, הידועה בזכות מייצבים המשלבים אור, תנועה וצליל ועבודות שהיא עושה במרחב הציבורי. את כל הפרויקט יצרה בבית ביחד עם בן זוגה ראשיד מורו בתוכנה Unreal Engine למפתחי משחקי מחשב שנועדה ליצור סביבות משחק ריאליסטיות. ״זה פרק חדש לגמרי ביצירה שלי כשגיליתי את התוכנה פתאום נפתחה שם איזו דלת. ואמרתי לעצמי אני הולכת על זה״.
רודה, 43, בוגרת בצלאל תואר ראשון ושני, נוהגת להסתובב הרבה בעיר בלילה. כך נולדה העבודה הראשונה בפרויקט, the juicer late shift, שבה קבוצת קורקינטים בוואן של מרצדס מייצרת מסיבה של אורות וסאונד. ״הייתי רואה את האנשים שאוספים את הקורקינטים וזה נראה כמו מסיבה בפנים״, היא מתארת.
לדבריה ״אוספי הקורקינטים מייצגים את כל תרבות המשלוחים וכל התערוכה היא בעצם על הכלכלות האלה. הכל הכי נוח והכל מגיע אליך אבל בסוף זה מרוקן את הרחובות כי אנשים פחות מסתובבים. רק שולחים אליהם דברים, ובקורונה, האנשים היחידים שהיו ברחובות הם השליחים״.
בעבודה קסומה נוספת , Runway Free fall, מככב זוג קורקינטים במין דייט, נוסעים להם לבדם, זה לצד זה על רקע השיר הנהדר Sleepwalk עד לסופו של גשר, שם הם נופלים לתהום, ובעקבותיהם קורקינטים נוספים. ״יש איזה קטע של התעללות בקורקינטים, של ונדליזם״, מציינת רודה. ״כי כאילו לאף אחד אין עליהם בעלות. בגלל זה גם הסצנה של הגשר בסוף. אנשים זורקים אותם בכל מקום״.
אף שרודה, לדבריה, שונאת את הקורקינטים, בסרטים הקצרים בגלריה הם מוצגים כמעט כתכשיטים, קורנים באור, נעים בכוריאוגרפיה. ״קורקינטים זה רע, זה מכוער, זה לעצלנים אבל העבודות לא בקטע של לחנך — אלא נועדו לפתוח את הדמיון. ניסיתי ליצור עולם לילי עם התרחשות שנוצרת מאור, סאונד ותנועה: עמודי החניה המתכתיים שעולים ויורדים ומנצנצים, פנסי רברס של מכונית, דברים שאנחנו לא מתייחסים אליהם בכלל באור יום, ויש להם חיים משל עצמם״.
יש את העניין של הלילה, הבדידות, השממה, אבל יש שם גם רומנטיקה, אירוניה, הומור, ואנושיות. זו לא רק דיסטופיה וקץ העולם אלא משהו מאוד מחויך, כמעט מחבב.
״בדיוק. אני לא יכולה לשנות את המציאות אבל זה מין טוויסט כזה שאולי גם קשור להתבגרות שלי, איזה מבט על המציאות יותר משחקי. יחד עם זאת העבודות שלי אף פעם לא היו ביקורתיות במובן הקלאסי, הן אף פעם לא מנסות להסביר משהו בצורה דידקטית״.
העיסוק בלילה ובתאורה נוכחים בעבודות נוספות שהיא מייצרת עבור המרחב הציבורי וגם בסיורים ליליים שהיא עורכת ברחבי ערים, לעתים כחלק מתערוכה ולעתים בנפרד. ״אני עוסקת הרבה בזיהום אור״, היא מספרת. ״לסיורי הלילה אני קוראת Night as other frontier ("הלילה כגבול החדש") המתייחס ללילה כאל מקום — אותו מקום בלילה הוא פשוט מקום אחר".
הסיורים הליליים (אחד כזה יתקיים בארץ ב־3 בינואר ב־18:00 באיזור קריית מאכה בתל אביב, פרטים בגלריה רוזנפלד rg.co.il) התחילו בברלין. ״באתי מפה, וכל ישראל זה אור לבן חזק, ושם זה הפוך: ברלין חשוכה. מאוד אפלה אבל גם מאוד ירוקה. אז הפארקים הם מין ריאה חשוכה בעיר. לשם אני לוקחת סיורים וגם עושה את זה במקומות אחרים, כמו שטוטגרט, פריז ובקרוב בריסל".
למה?
"זה מדהים, אנשים עפים על זה. זה מצב שהם לגמרי לא רגילים להיות בו — בחושך באמצע העיר: כי אם את רואה מקום חשוך הדבר שאת לא עושה הוא להיכנס אליו״.
בעיקר אם את אשה.
"ברור. יש בזה גם צד פמיניסטי: כנשים אנחנו פשוט לא עושות את זה. אז הרעיון פה הוא בדיוק הפוך — אני רואה את החושך ופשוט נכנסת אליו״.
מה קורה בסיור כזה?
למשל, הזמינו אותי לעשות סיור לילה בנמל במלמו שבשוודיה ושם הראיתי איך הנמל עושה כל כך הרבה יותר בהשוואה לעיר שלצדו מבחינת זיהום אור וכשחושבים על כך זה מטורף כי הנמל לא פעיל בלילה. פגשתי את מעצב התאורה של העיר והוא אמר לי — ׳אנחנו לא עושים חושך׳ מטעמי בטיחות".
אז תל אביב, למשל, כל כך מוארת בגלל בטיחות?
״זה עניין של אופי, תרבות כזאת של הרבה, הכל בווליום גבוה פה, הכל רועש: המוזיקה, האור, וזה בעיני סימן לחיים. אבל יש גם את עניין הבטיחות, ברור. בנווה שאנן, למשל, יש הרבה פרוג׳קטורים — אור שמתאים יותר לכלא, אור של אזור שאתה רוצה לשלוט בו. גם בקריית המלאכה, ששם אעשה את הסיור הקרוב, יש הרבה מאוד אור כדי להרחיק את מי שנמצא שם. יש הרבה עניינים פוליטיים עם אור״.
זה דברים שנעשים במודע?
"תלוי איפה. יש מקומות שיש מודעות גדולה לחשיבות של החושך והבנה שכל האור פשוט משבש את עניין השינה. את כל המחזור בטבע — זה משבש לאנשים, לחיות, לצמחים. אפילו הצמחים תשושים אם יש עליהם אור כל הזמן. גם הם צריכים לנוח״.
