יום הקולנוע הישראלי: לא בדיוק יום חג
יום הקולנוע הישראלי: לא בדיוק יום חג
יום הקולנוע הישראלי, שיתקיים חודש אחרי קודמו שהצליח מאוד, מעיד בעיקר על מצוקת המפיצים לנוכח מיעוט הקהל שבא לאולמות
יום הקולנוע הישראלי הוא יום של חג והתרגשות: חלון ראווה ליבול של שנה קולנועית שלמה, הזדמנות לצפות לפני כולם בסרטים שעוד לא יצאו והזדמנות להשלים, במחיר מציאה, את הסרטים שהחמצנו. אבל יום קולנוע ישראלי שני בתוך חודש וחצי הוא כבר לא חגיגה אלא קריאה לעזרה. אנשי השיווק הכריזו שבעקבות ההצלחה העצומה של יום הקולנוע הישראלי ב־26 באוקטובר, שבו נמכרו 100 אלף כרטיסים ב־10 שקלים, הוחלט לקיים יום קולנוע ישראלי נוסף, שיתקיים ביום רביעי השבוע 8 בדצמבר.
אבל המשמעות עגומה יותר: הקולנוע הישראלי לא התאושש מהקורונה. הקהל לא מגיע ובתגובה, המפיצים ממשיכים לעכב במחסנים את הסרטים שלהם.
1 צפייה בגלריה
מתוך "תמונת ניצחון" של אבי נשר. 20 אלף כרטיסים רק באירועי טרום בכורה
(צילום: ורד אדיר)
מדובר בתעלומה שרוב תעשיית הקולנוע העולמית מתמודדת איתה מאז סוף הסגרים: לאן נעלם הקהל המבוגר? הצעירים באים לבתי הקולנוע, והם הצליחו להפוך את סרטי מארוול (״שאנג צ׳י״, ״ונום 2״) וסרטי מרדפי מכוניות (״מהיר ועצבני 9״ ו״לא זמן למות״) להצלחות קופתיות סבירות. גם בישראל: הילדים הפכו את ״לשחרר את שולי״, עם מיליון כרטיסיו, ללהיט הכי גדול שהיה בישראל מאז 1978, אבל שאר הסרטים הישראליים שהופצו בארץ מאז יוני, והיו מיועדים לקהל בוגר יותר, הביאו מעט צופים, אף שהם היו אמורים להיות סרטים מסחריים לחלוטין, בעיקר הקומדיות הרומנטיות ״אחד בלב״ ו״עוד סיפור אחד״, שבשנה נורמלית היו אמורים להביא בקלות 100 אלף צופים, והשנה הביאו חצי. זה משונה כי הקהל המבוגר כן חזר למלא את אולמות התיאטרון, ההופעות והקונצרטים. אבל לקולנוע הוא לא בא. המפיצים מגרדים את ראשם בתסכול. בתגובה, מאז ספטמבר כמעט ולא הופצו סרטים ישראליים חדשים.
לכן, הפתרון שמצאו המפיצים הוא לשוב ולדפוק על דלתו של משרד התרבות, שמסבסד את יום הקולנוע הישראלי: אתם משלמים 10 שקלים במזומן, ומשרד התרבות משלים את מחיר הנטו של הכרטיס המלא למפיצים ולבעלי בתי הקולנוע. כך המשרד שעוזר במימון הפקות הסרטים עוזר עכשיו לממן את הכרטיסים.
ההצלחה של יום הקולנוע הקודם, שהביא לאולמות צופים רבים שזה היה הביקור הראשון שלהם בקולנוע מאז תחילת המגפה, היא אולי הפתרון לתעלומה. מה שהקורונה חיסלה זה את הספונטניות. הצגות תיאטרון ומופעים מוזיקליים הם אירועים שמזמינים להם כרטיסים מראש. ולראיה, יותר מ־100 אלף איש כבר הבטיחו את ביקורם בתערוכה של יאיוי קוסאמה במוזיאון תל אביב. אבל קולנוע הוא בילוי שבנוי על ספונטניות. ואז, מספיק שיש ידיעה אחת על עלייה במספר הנדבקים, או סרט טוב בנטפליקס, והיציאה נדחית למועד אחר.
לכן, מה שמפיצי הקולנוע צריכים לעשות הוא להפוך את הסרטים הגדולים שיש להם לאירועים נדירים יותר, באולמות גדולים יותר. להיעזר במועדוני הצרכנות למכירת כרטיסים להקרנות טרום בכורה, שיהיה בהן מרכיב של חוויה חד פעמית.
הבמאי אבי נשר מכיר את האסטרגיה הזאת היטב, סרטיו זוכים להקרנות טרום בכורה רבות ומלאות לפני שהם מופצים לקהל הרחב. סרטו החדש ״תמונת הניצחון״ היה המבוקש ביותר ביום הקולנוע הקודם, ואחרי כחודשיים של טרום בכורות הוא נחשף ליותר מ־20 אלף צופים, הרבה לפני תאריך ההפצה המיועד לו ב־23 בדצמבר. זו עבודה חדשה עבור המפיצים, להפוך למשרדי בוקינג של אירועים, אבל במצב הנוכחי זו כנראה הדרך היחידה להביא קהל לאולמות. ואולי גם לקיים יום קולנוע ישראלי פעם בחודש.
